נכנסתי הביתה, זרקתי את המעיל על הכסא והעפתי מבט לשעון הגדול
בסלון, היה כבר מאוחר, מאוחר מידי. מחר צריך לקום מוקדם לחזור
לבסיס. נענעתי את ראשי ביאוש, כשמחשבה חלפה בראשי עד כמה קצר
היה הסופשבוע הזה. נכנסתי לחדר ואת מבטי תפס הנשק, עומד לו קר
נשען על הקיר כלועג לי. מנקודת מבטי הוא נראה כמת מהלך שמטרתו
היחידה להשליט טרור ולהרוג כל מי שבדרכו, כמעט והיה נדמה לי
שהוא פורש את ידיו קדימה והחל להתקדם אלי בעיניים עצומות לתפוס
אותי.
מבטי נדד אל המדים המגוהצים התלויים בארון, מוכנים לקראת מחר
שאלבש אותם ואפיח בהם חיים לאחר סופשבוע ארוך מבחינתם כשהם היו
תלויים ללא רוח חיים. התיישבתי על המיטה והפלתי את ראשי לבין
ידיי, כשבין רגע עלתה בראשי דמותו, כשהוא שוכב מחוץ לנגמ"ש
ומבטו הקפוא נעוץ בי. כאילו יש בו עוד תקווה שאבוא לעזור לו
ואקח אותו מהמקום המחריד הזה. אחזיר אותו הביתה בחתיכה אחת,
שלם וחי.
העברתי את ידי בשערותי וקמתי. בגדיי נשרו על הריצפה בהילוך
איטי ופניתי אל המקלחת. הבית היה ריק ודממה שררה בו. נכנסתי
לתוך המים הרותחים השוטפים אותי ואת כל הזוהמה ממני. דרך המראה
המעלה אדים ראיתי את עצמי עירום ומבויש עומד במקום כאילו אין
לי מטרה בחיים, כאילו אני לא צריך לחזור לשגרה מחר. כשלפתע
הבנתי שזה אני, אני האמיתי, אותה דמות מעורפלת המשתקפת אלי
מהמראה. זה אני מתחת לכל שכבות הצביעות והשקר שאני עוטה יום
ביומו. כך נולדתי וכך אקבר, בדמותי האמיתית.
יצאתי מהמקלחת, לא טרחתי אפילו להתנגב או ללבוש משהו, וחזרתי
לחדרי. נעמדתי מול הנשק כמתעמת עימו, מים נוטפים ממני מרטיבים
את הרצפה. לא חשבתי יותר מפעמיים ונטלתי אותו בידיי והכנסתי
מחסנית. ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות והקור של הנשק רק עודד
אותי כששחררתי את הנצרה.
הבית היה ריק ואת הדממה פילחה יריה אחת.