לרונן יש דודה ממש מעצבנת. בכל פעם שהוא מתכוון לצאת מהבית היא
מופיעה בדלת. פעם, כשעוד גר עם ההורים, הוא יכול היה פשוט ללכת
ולהשאיר אותה איתם. אבל מאז שהם החליטו להקים מושבה חדשה בנגב,
הוא נשאר לבד בדירה, והדודה גרטה יושבת לו על הווריד.
"אני לא מבינה מה יש להם לחפש שם בחום הזה באמצע המדבר. מה, הם
מצרים?" זו שאלה שהייתה חוזרת על עצמה. רונן כבר מזמן הפסיק
לנסות להשיב לה. ממילא אין תשובה שתספק את האישה הזו. האמת היא
שגרטה בכלל לא הייתה דודה שלו. הוא סתם התרגל לקרוא לה "דודה"
מאז שהיה ילד. היא בסך הכל השכנה הכי זקנה בבניין שבו רונן גר
מאז שהוא זוכר את עצמו.
דודה גרטה ירדה מהפסים כשבעלה נפטר. אבא של רונן אומר שבעלה של
הדודה היה בוגד בה מהצד כל השנים וזה נודע לה אחרי שהוא נפטר.
מזה היא השתגעה.
"ברטה המסכנה שלי כבר לא מה שהייתה", סיפרה הדודה לרונן בפעם
האחרונה שהתעלקה עליו. לשם "ברטה" הייתה עונה עגלת הקניות של
הדודה. היא נקראת כך על שם סל הקניות הוורוד שהיה לבעלה. הסל
הוורוד נעלם בסביבות התקופה שהוא נפטר. יש שמועה שהוא לקח איתו
את הסל לעולם הבא, למקרה שאין משלוחים בסופר שם למעלה. אמנם
הוא שנא לסחוב בגלל הבעייה בגב, אבל הוא שנא עוד יותר ששקיות
הניילון היו נקרעות לו בדרך מהסופר, ומסודר כמוהו לא יכול
להרשות לעצמו להסתובב עם שקיות קרועות. "לאחרונה קרו לה כל
האסונות האפשריים" המשיכה הדודה בסיפור הסהרורי על העגלה,
"קודם נתקע לה מסמר בגלגל השמאלי, אחר כך נקרע אחד הקפיצים
וכמעט שפגע לי בעין והיום נתלש האבזם שסוגר אותה מלמעלה. אני
חושבת שאולי הגיע הזמן לקנות עגלה חדשה במקום ברטה. היא כבר
עשתה את שלה. תגיד, יש לך אולי עוגיות כאן במקרה?". ככה הדודה,
פתאום מתחילה לרחף כאילו עישנה משהו. "לא דודה, אין לי עוגיות
כאן. אבל אני יכול להציע לך שוקולדים" אמר רונן, אבל הדודה
בשלה - "דווקא יותר חשבתי על איזו עוגייה נחמדה. אתה בטוח שאין
לך?". בשלב הזה רונן הבין שלא ייצא ראש מהעניין הזה. הוא לקח
קרקר ישן מאחד הארונות וטבל אותו בקצת שוקולד למריחה "הנה
דודה, זו עוגיית שוקולד", אמר וקיווה שחוש הטעם וחוש הראייה של
הדודה ייכשלו בניתוח התרמית. זה עבד - הדודה בלעה את הקרקר
המגעיל בלי להניד עפעף, מה שגרם לרונן להרגשת נצחון כמו בפעם
ההיא שקיבל החזרים ממס הכנסה.
"שמעתי שאומרים שיעקב בגד בי עם אחת השכנות", שמע רונן את
הדודה אומרת בפעם המי-יודע-כמה. "תפסיקי, דודה גרטה, את יודעת
שבעלך היה בנאדם על הכיפאק, מה פתאום שיבגוד?" שיקר רונן. כולם
יודעים שהוא בגד בה עם אחת השכנות בבניין, אבל אף אחד לא יודע
עם מי. אומרים גם שהזוג מייזל נפרד בעקבות סכסוך שהתחיל בזה
שהוא האשים אותה שבגדה בו עם יעקב, בעלה של הדודה. אבל זה הכל
שמועות. המייזלים כבר היו מסוכסכים הרבה זמן בגלל ההימורים
שלה. ראומה מייזל הימרה על כל דבר שזז. לפעמים גם על דברים שלא
זזים. היא הייתה מחפשת עם מי להתערב על דברים מטומטמים כמו מה
הצבע של התחתונים של ראש הממשלה. אנשים היו נותנים לה כסף
אפילו רק בשביל שתעזוב אותם.
למחרת הביקור האחרון של הדודה, רונן החליט שאולי כדאי בכל זאת
שיהיו לו כמה וופלים ועוגיות בבית לביקור הבא של הדודה, כי
חראם על כל השוקולד למריחה. הוא נסע לאחד ממרכזי הקניות
הגדולים בעיר. בין המדפים פגש את יוחנן, שהיה פעם חבר ממש טוב
שלו, אבל מאז המקרה המצער שבו רונן שבר לו בקבוק קוניאק משובח
על הראש... איך לומר? היחסים ביניהם די התערערו. יוחנן טען שאם
זה היה בקבוק בירה, עוד היה על מה לדבר, אבל קוניאק משובח? זה
כבר בלתי נסלח. אחרי זה הייתה סולחה גדולה, אבל היחסים ביניהם
מעולם לא חזרו להיות אותו הדבר. בכל מקרה, יוחנן סיפר לרונן
שהוא תכנן לרדת לסיני עם חברה שלו, סיגל, ועם עוד זוג חברים
שלהם, אבל אז פתאום הזוג הזה נפרד ולו ולחברה שלו  לא בא לנסוע
לבד. אז רונן הרים סלולרי למירב, ידידה שלו, והעניין נראה לה.
מה שכן - אין לה שק"ש, שזה בעייה, כי היא לא תקנה שק"ש רק
בשביל הנסיעה הזו. אבל רונן נזכר שהיה לו בבוידעם איזה שק"ש
שהוא הרים מהאפסנאות במילואים לפני כמה שנים. אז כשהגיע הבייתה
התחיל לנבור בבוידעם וזרק את כל מה שנקרה בדרכו אל השק"ש
המיוחל. "את תופסת?" צעק למירב מבפנים, "זרוק!" היא ענתה, אז
הוא זרק. אחרי כמה דקות מירב קלטה שרונן נתקע בבוידעם, אז היא
עלתה לראות מה קורה איתו ושאלה: "תגיד, מה העניינים?". רונן לא
ענה לה. "מה זה הסמרטוט המכוער הזה?", שאלה בהביטה על מה שנראה
כמו סחבה וורודה בידו של רונן. "זה לא סמרטוט", השיב רונן, "זה
סל הקניות הישן של יעקב".