בהתחלה, כשאורי מת מדלקת קרום המוח, לא נלחצנו יותר מדי. זאת
אומרת, התרגשנו מאד. האבל היה ממש מבאס. הוא גסס איזה שבועיים.
הרופאים אמרו שהוא תפס את זה חזק. עד הרגע האחרון הם קיוו שהוא
ייצא מזה, אבל בסוף אני חושב שאפילו לאורי קצת נמאס להיאבק, אז
הוא עזב. ההלוויה לא הייתה משהו. יש לו כל מיני דודות רחוקות
שבוכות ועושות הרבה רעש. ירון אמר שהוא דווקא אהב את השבעה כי
היה הרבה אוכל. ככה זה בשבעה של תימנים, מסתבר. אבל אני לא
התחברתי לאווירה ואפילו לא לאוכל, אז אחרי היום הראשון
וויתרתי.
בסוף אותו השבוע נפגשנו כולנו, כרגיל, בפאב השכונתי. כלומר -
כרגיל, רק בלי אורי. השארנו כסא אחד ריק ליד השולחן למקרה
שאורי יחליט לחזור, למרות שרובנו חשבנו שזה לא סביר. יוסי אמר
שזאת הייתה ההלוויה הראשונה שלו, ושזה היה מעניין מבחינה
סוציולוגית. ליוסי יש תואר בסוציולוגיה, אז כל מפגש מוזר בין
אנשים מעניין אותו. לפני כמה שנים הוא הציע שפעם בשבוע, בשישי
בערב, אחרי ארוחת הערב ולפני היציאה, ניפגש חמישתנו - הוא,
ירון, אורי, ליאור ואני בפאב השכונתי, בלי הבנות (למי שהיו),
ואח"כ נתפזר כל אחד לדרכו. זה תפס לא רע. היינו נפגשים כל שבוע
(אפילו אם זה נפל על ערב חג), שותים משהו, מדסקסים ומתקשקשים
על דברים שברומו ובעיקר על דברים שבתחתיתו של עולם, מתלוננים
קצת וממשיכים הלאה - כל אחד לבילוי שלו. האמת היא שתמיד היו
נשארים בפאב שני "תורנים" שלא הייתה להם בחורה לחזור אליה
באותה תקופה, ושותים עד שמישהו התעלף. אני הייתי תורן די קבוע,
ירון ואורי היו מתחלפים ביניהם מדי פעם.
אני חושב שהתגברנו די מהר על אורי. ירון היה בתקופת שפל מבחינת
בחורות, ככה שהוא ואני הפכנו לתורנים הקבועים להישאר בפאב
בשישי והוא היה בד"כ זה שמתעלף. אבל אחרי חצי שנה ירון נסע
לאיסטנבול לשבוע ונעלם. יוסי אמר שהוא בטח רק מנסה להשתמט
מהמילואים כי דפקו אותו לאבטח כל מיני חורים בשטחים, אבל לי זה
נראה מוזר. אפילו יסמין, האקסית של ירון, לא שמעה ממנו. בשלב
הזה התחלתי להילחץ. רוב הזמן הייתי נשאר לבד בפאב בשישי, כי
ליאור ויוסי היו תפוסים די חזק עם החברות שלהם, והם התחילו
לברוח כבר אחרי בירה אחת. בלית ברירה הייתי מדבר עם הברמן אחרי
הבירה השלישית.
ימי שישי כבר לא היו אותו הדבר. בפאב היינו מריצים תאוריות על
מה שקרה לירון. יוסי תמיד היה בא לנו עם אותה תאוריה שירון היה
מושתל של ה"מוסד" כל הזמן ושפשוט העבירו אותו תפקיד. אני לא
הבנתי מה מושתל של המוסד יכול היה לחפש איתנו כל השנים האלה,
אבל הוויכוחים עם יוסי לא היו כיף גדול, אז כשהוא היה מתחיל
פשוט היינו מהנהנים ומחכים שיסיים.
בערך שנה אחרי שירון נעלם, פגשתי את יעלי. נפגשנו בקורס אנגלית
למתקדמים במכללה כשאני התחלתי ללמוד לתואר בביולוגיה והיא
התחילה שנה שניה בפקולטה למדעי המדינה. יעלי הייתה בדיוק
הבחורה שחיכיתי לה כל השנים. היא הייתה גם החבר הכי טוב שלי,
וגם המאהבת הכי טובה שהייתה לי אי פעם. לא שזו חוכמה גדולה, כי
עד אז המושגים שלי לגבי מערכות יחסים הסתכמו בקצת זיונים והרבה
זיוני שכל, אבל מבחינתי יעלי הייתה מושלמת. אני יודע שזה לא
ייתכן, אבל פשוט לא הצלחתי למצוא בה פגמים. הדבר היחיד שהטריד
אותי באותה תקופה זה שכבר לא היה יותר מי שיישאר תורן בפאב.
היה לי קצת קשה להתרגל לזה, אבל כשחשבתי על זה שיעלי מחכה לי,
העדפתי לרוץ הבייתה.
בערך שבועיים אחרי שהכרתי את יעלי, ליאור נהרג בתאונת דרכים.
יעלי הייתה מאד תומכת כזאת. שעות סיפרתי לה סיפורים מהילדות
שלי עם ליאור, והיא הייתה מאד סבלנית והקשיבה. היא אפילו ניגבה
לי את הלכלוכית בעיניים מדי פעם. כשסיפרתי לה גם על ירון
ואורי, היא אמרה שזה נשמע לה מוזר שהחבר'ה מתו ככה, שזה כמו
בשיר ההוא של שלמה ארצי. היא אמרה שאולי זו קונספירציה כזו,
שהם מקימים את "ניו-איזראל" על איזה אי בקריביים, ופשוט לא
רוצים אותי שם, אז הם ביימו את כל ההלוויות האלה. האמת?
באיזשהו שלב זה התחיל להישמע לי הגיוני.
כששיתפנו את יוסי וסיון, החברה שלו, בתאוריה של יעלי, הם לקחו
את זה די קשה והציעו שנצא מיד למסע חיפושים בקריביים עד שנמצא
את הכולרות האלה, כי אם הם הקימו את "ניו-איזראל" בלעדינו, אז
פרינציפ נלך לשבת להם על הנשמה. יעלי אמרה שהיא קצת חושדת
ביוסי שהוא בכלל איתם בקונספירציה ושהוא רק יטעה אותנו, אבל
הבטחתי לה שאני אשים עליו עין וזה די הרגיע אותה.
בחודש הראשון של החיפושים די נהנינו, כי זה היה יותר טיול כזה,
אבל אח"כ התחיל להימאס לי וליעלי מסיון, שקצת הסריח לה מהפה,
וכיון שלא היה נעים לי מיוסי, הצעתי שנתפצל לשני צוותים. כל
צוות סרק אי על-פי תוכנית שעשינו, ופעם בשבוע החלפנו דיווחים.
בסוף השבוע השלישי אחרי שהתפצלנו, לא קיבלנו שום דיווח מצוות
"יוסיון", ויעלי אמרה שבדיוק מזה היא חששה כל הזמן. "מה?", לא
הבנתי. "אתה כזה חסר-קליטה לפעמים! אתה לא מבין? הם ידעו כל
הזמן איפה החבר'ה ושיחקו אותה איתנו בחיפושים, ועכשיו הם איתם
שם". האמת היא שהקטע של הקונספירציה התחיל לעצבן אותי. "איזה
קשקושים יש לבחורה הזאת בראש", חשבתי. הודעתי ליעלי חגיגית
שחוזרים הבייתה, ובאופן די מפתיע היא הסכימה בלי הרבה
ויכוחים.
כל הטיסה כמעט ולא דיברנו כי אני הייתי די עצבני מכל ההעלמויות
ויעלי הייתה די ישנה. כשהגענו לארץ יעלי עברה ראשונה בביקורת
דרכונים ואני נתקעתי עם איזה פקיד חדש שלא ידע מה הוא עושה, אז
צעקתי ליעלי שתלך לשחרר בינתיים את הסיגריות שקנינו בדיוטי.
כשסוף-סוף עברתי מהביקורת, לא ראיתי את יעלי בדוכן של הדיוטי,
אז שיערתי שהיא המשיכה למסוע של המזוודות.
לא היא, ולא המזוודה שלנו. בדרך הבייתה שמתי לב שאין יותר
שלטים בעברית בשום מקום - הכל באנגלית. כשהגעתי הבייתה, פתחתי
רדיו בדיוק בחדשות (מה שדי מפתיע, בדיעבד) והסתבר לי שזה כבר
לא ישראל פה. קבוצה של משקיעים אמריקאים קנתה את האזור,
והעבירה את כל המזרח התיכון לאיזה מדבר באוסטרליה. אני הטמבל
היחיד בארץ שעוד לא מכר להם את הבית, כי הייתי בחו"ל. לא חשבתי
הרבה - המזוודה שלי ממילא כבר הייתה ארוזה, אז קפצתי לפאב,
לוודא שאין שם אף אחד אחר שלא שמע על כל הסיפור, ותפסתי את
הטיסה הראשונה לניו-יורק. שאני אלך לגור באוסטרליה עם כל
הישראלים הברברים?