ציון היה איש שהתחיל במבחני טעימה וסיים בספרי ההיסטוריה.
ההתחלה הייתה יום אחד כשהלך בקניון, ואיזו בחורה שאלה אותו אם
הוא מוכן לשבת לדקה ולטעום איזה יוגורט. למה לא? חשב לעצמו.
הוא רוקן להם שם כמה קופסאות יוגורט, ושתי שקיות של המציות שהם
נותנים כדי להעביר את טעם הלוואי, ויצא לבסוף גם עם הטלפון של
הבחורה הזאת. מאז הוא התחיל להסתובב יותר בקניונים ובסופר
מרקטים, כדי לחפש מבחני טעימה. יצאו לו מזה כמה ארוחות טובות,
כמה ארוחות לא-משהו וגם כמה מספרי טלפון של דיילות מכירה כאלה.
אח"כ הוא נהיה כבר מומחה. הוא ידע מי, מתי ואיפה מארגנים מבחן
טעימה, ולא פספס כמעט אף פעם. בשלב מסויים הוא הפסיק ללכת
בעצמו. הוא הקים והפעיל צוות שלם של טועמים רעבים, והיה לוקח
"מעשר" מכל אחד, מה שאיפשר לו להינות מארוחות מורכבות ומגוונות
יותר. מהר מאד הוא קלט שעלה כאן על משהו רציני, והתחיל להזמין
מערוץ הקניות מוצרים, כאלה שאפשר להחזיר תוך שבועיים אם לא
מרוצים. הוא השכיר את המוצרים האלה, על בסיס שבועי, ועשה כסף
לא רע. משם המשיך לשעות שימוש חינם באינטרנט, ועוד כל מיני.
יום אחד פנו אליו מאוניברסיטת "מה המצב?" והציעו לו להיות
הדוקטור הראשון ל"חינמים". אפילו את התואר, הוא עתיד היה לקבל
בחינם. אבל ציון התעקש שהוא מעדיף להשאיר את העסק כמשהו
פיראטי, קטן, לא מוכר, כי הוא לא בקטע של פרסום. הוא גם היה
נשאר בדעה הזו, לולא הציעו לו משכורת קבועה ושמנה כדוקטור, רק
שיסכים. אז הוא הסכים.
אחרי שהסיפור של הדוקטור המדופלם התפרסם בעיתון, העסקים זרמו
פחות, בין היתר כי לציון לא היה הרבה זמן פנוי לניהול העסק בין
הרצאה להרצאה באוניברסיטה, וגם קצת בגלל שהחברות הגדולות קלטו,
שעם ציון בסביבה - הם יכולים רק להפסיד, והורידו משמעותית את
היצע החינמים בשוק.
אבל אחרי כמה זמן, נראה היה שהעסק מתאושש משהו, ואל משרדו של
דוקטור ציון הגיע בחור בשם יוסף "22 מילימטר" סוויסה. הוא הציג
את עצמו כיזם פרטי וכלכלן. לציון נראה היה שיש לו איזשהו קשר
למאפיה ההונגרית, או לפחות יד ורגל בשוק השחור, אבל הוא העדיף
לא לשאול הרבה שאלות. מכל מקום - יוסף "22 מילימטר" סוויסה,
שהתעקש שציון יקרא לו "מילי", הציע שציון ינפיק את החברה שלו
בבורסה, כי ככה הוא יוכל לא לעבוד בכלל. אבל ציון התעקש להישאר
צנוע ולהמשיך להרצות לסטודנטים באוניברסיטה. הוא גם היה נשאר
בדעה הזו, לולא אמר לו מילי שהוא יוכל לגלגל ככה ים כסף בחודש,
וחוץ מזה שעם צוואר יפה כמו שלו, חבל לו לסרב ולהסתכן בשריטות
וחבלות. אז הוא הסכים. מהכסף הוא קנה לו אחוזה בלונדון.
בעיתונים לכלכו על ציון שהוא התמסחר לאללה, ושעבר לעולם
התחתון, אבל ציון צחק על כולם מהאחוזה שלו בלונדון. פעם בשנה
היה חוזר לאוניברסיטה כדי לתת הרצאה קצרה על סיפור חייו, ושאר
השנה היה מתפנן. ההרצאות שלו הפכו לאגדה. עשרות אלפי אנשים היו
נדחקים, לאחר שקנו כרטיסים שנה מראש. הוא היה מופיע באמפי ביום
בעצמאות, ופעם אחת אפילו ביקשו שיופיע בוומבלי. הוא לא היה
מסכים, לולא הבטיחו לו שהוא יצטרך לבוא רק לכמה דקות, שלא
יצטרך לדבר, ושיקבל הרבה כסף.
בינתיים המניות של החברה עלו ועלו, ונראה היה שציון הופך לאגדה
עוד בחייו. יום אחד הציע מילי לצאת ב"ליין" של קמיעות של ציון,
עם כל מיני פרטים אישיים שלו. ציון התעקש שהוא לא בקטע של
הפרסום והפיצ'יפקעס, אבל מילי ידע איפה ללחוץ. המילים "ים כסף"
המשיכו להדהד באוזניו של ציון עוד ימים אחר כך.
הקמיעות תפסו חזק בשוק. לא היה בית בלי לפחות קמיע נגד עין הרע
אחד מסדרת ציון, ואחד למען שגשוג ופריחה. ציון נכנס לספרי
ההיסטוריה, כאדם שסביבו רץ פולחן האישיות המפותח ביותר בתולדות
האנושות, וכל זה עוד כשהיה בחיים.
אחרי כמה שנים של שקט ציון התפלא שלא שמע רעיון חדש ממילי,
ובאמת לא עברו כמה ימים ומילי התדפק על דלת האחוזה של ציון.
"הייטק," אמר מילי כשהוא עוד מתנשף מהעלייה במדרגות לאחוזה,
"אנחנו נכנסים להייטק". הפעם ציון כבר לא טרח להתווכח, ואישר
למילי למכור את המניות שלו לאיזו חברת הייטק, שעסקה בפיתוח
טעמי לוואי למים. מהכסף ציון בנה לו בחצר האחוזה בריכה מזהב,
שאותה מילא מדי יום במים עם טעם לוואי אחר.
כשהגיע לגיל 48 נזכר ציון שעוד לא הקים משפחה. אז הוא קנה אשה
בטעם לוואי קוקוס ושלושה ילדים מפורצלן.