לפעמים אני חושבת
(כן, גם זה קורה לי לפעמים)
שאם אי-פעם נחליט להפרד
יהיה הכל לטובה.

נלחץ ידיים
(אתה בחוסר רצון)
נהיה נבוכים
לא נאמר הרבה.

נסתכל אחד בשני
בעיניים עצובות
ואני ארצה לצחוק
כי תראה כמו ילד קטן, אבוד כל-כך.
כמעט ואחבק אותך.
אבל לא.

אעזוב את החדר שלך לאט
(ברור שניפרד במגרש שלך)
ואפחד להסתכל אחורה
פן אהפך לנציב מלח
ולא אוכל לעזוב.

ואז - אסתובב
אנשק אותך
בחום (שלא חשבת שיצא ממני)
ואברח
משאירה אותך עומד שם

אצחק
כי שוב יצאתי המנצחת.
ואז אבכה.