ראיתי ברחוב איש על עקבים
שהרגיש נמוך יותר מכל העולם.

המילים היו העקבים,
ובעקבותיו השאיר רק מילים.

הוא מהל את המשקה שלו רק בעצב וניקוטין,
הסתכל על הפולקלור בראייה חדה ובהופכין.

קצב הליכתו היה דק ומחושב כאילו יש אך ורק מחר,
אך אם האמין שהמחר קיים, הבין שהעקבים של היום יהיו הגרביים של
חייו, או שמא: הבאזר.

הוא ניסה לכתוב בחרוזים, אך העקבים היו לו גבוהים.
הוא מכר נשמתו במכרזים, עד שהכרוז בגבהים הפסיק הצעדים.

לפני שנרדם חייך אל עצמו חיוך שטני:
"אני כותב על עצמי, אך הילד הזה הוא לא אני".