זה בטח לא קרה כמו שאתה זוכר. בכל מקרה, ערב אחד אני חוזר.
דניאל ואתה יושבים בסלון ואוכלים פסטה מול קרנפים בנשיונל
ג'אוגראפיק, כשהדלת נפתחת ללא דפיקה, ואני נגלה בפתח, עומד
ומביט. ראשית עליכם, ואז עליה. למרות שמימיך לא ראית אותי, אתה
מזהה אותי מיד. גופך נותר מאובן, לבד מעיניך, אשר לא מצליחות
להחליט על מי מאתנו להסתכל. הקריין מספר שרק כשלוש מאות פרטים
נותרו בטבע, אך אתה, מיותר לציין, לא בדיוק מקשיב לו.

כבר עכשיו מבין איזה חלק עלום באחורי ראשך, שזוהי עוד אחת
מאותן סיטואציות אליהן תגיב טוב הרבה יותר אחר כך, בתוך עשרות
הילוכים חוזרים מנותחים פלאסטית. או אז, יודע אותו חלק, איך
תתמודד איתה בשלווה, בתקיפות ובשנינה גם יחד. לא בהילוך הזה.
הוא, מה לעשות, נאמן מעט יותר למציאות.

בעוד אתה תקוע, קמה דניאל ונעמדת מולי מתנשמת, לבושה טי שרט
ותחתונים בלבד (אתה מאלה שזוכרים מה הן לובשות). "בנזונה!" היא
נוהמת לאחר מספר שניות, ואני מסתובב והולך בלי לומר מילה, ובלי
לסגור את הדלת, אותה דניאל טורקת אחרי. אתה נראה כעת כאילו ריח
רע מעיק על נחיריך הרגישים, ואין זכר לשלווה, תקיפות או
שנינה.
היא חוזרת ומתיישבת על הספה, חובקת את שוקיה, בוהה אל מעבר
למסך (הקרנפים שותים ומתרחצים בשלולית גדולה), נושכת את קצה
לשונה. כפתורים מאובקים מוסיפים להלחץ בה בזה אחר זה, כפתורים
הנמצאים מעבר לטווח אצבעותיך.

אתה מחבק אותה, מנסה להתעשת, תר בקדחתנות אחר משהו לומר. לקלל
אותי לא בא בחשבון- היא צריכה תמיכה, לא סימון טריטוריה. אתה
תר.... לשם שינוי, אתה רוצה לומר משהו נכון בזמן הנכון, ואתה
יודע שחייב, פשוט חייב להיות משהו כזה. "את בסדר?" אתה שואל
לבסוף.
"כן, כן", היא ממלמלת ואז, במהירות, מתיקה את מצחה מחזך
ומשתחררת מאחיזתך. "אתה רוצה תה? אני מכינה תה." והיא נעמדת עם
השאלה על פניה.
"לא, לא בא לי", אתה מגיב עניינית, "אבל אני יכול להכין לך, אם
את רוצה", אתה מוסיף תמיכתית.
"אתה יודע מה, עזוב. אני אתקלח קודם", אתה מזהה את הדיבור
המהיר והמקוטע, בו היא משתמשת כאשר היא נחושה להראות שהכל
תקין.
"את בטוחה שאת בסדר, דניאל?"
מבטה מתכרכם קלות, היא גונחת איזה צליל לא ברור ונכנסת למקלחת.


דניאל, כשהיא ככה, עדיף להניח לה עד שזה עובר. לשחק את המשחקים
התזזיתיים שלה, או לפחות לא להפריע לה לשחק אותם. ברב המקרים,
האופציה השנייה עדיפה, האמן לי. אם היא רוצה היא מדברת, אם לא,
אין טעם לנסות, זה רק מעצבן אותה יותר. אולי אחר כך, אתה חושב,
כשתהיה רגועה יותר, תאמר לה שאתה מצטער ותנסה שוב. אם כי,
מצטער על מה? על כך ששאלת האם היא בסדר? זה מגוחך. עדיף באמת
לעזוב, גם אם זה לא מוצא חן בעיניך. המקלחת בדרך כלל מרגיעה
אותה. יהיה בסדר.

אתה מוריד חשיכה על הכתוביות של הקרנפים, ונכנס אל חדר השינה.
דניאל כבר שם, שיערה רטוב, זוויות עיניה רושמות את התקרבותך.
אני מתנצל על כך שממני אתה שומע מה עובר לה בראש, אך אני
משוכנע שתתמודד. כל כך הרבה זמן, מחשבתה רוטנת, וגיל עדיין לא
הפנים את העובדה, שצריך לאפשר לה מרווח כלשהו על מנת לעבד את
הדברים. כוונותיו טובות, באמת, אך מדוע אינו מסוגל שלא לתקוע
את עצמו מיד? הרבה כאב, בעבר, בהווה ובעתיד, היה נחסך משניהם
לו היה מסוגל לכך. הנה, כעת אפילו לא אמר דבר, וכבר חספס את
התהליך. עוד מעט ודאי יאמר משהו, ואז ישבור לה סופית את
הריכוז. בבקשה, היא חושבת, שישתוק קצת הפעם. שיתמוך בשקט.

"מה זה היה אמור להביע, הא?" אתה שואל-אומר בטון משועשע, קליל
לכאורה, תוך שאתה מתיישב על המיטה לצדה וכורך את שמאלך סביב
כתפיה.
"די גיל", היא אומרת חרש.
"מצטער".
"אין לך על מה", היא מפטירה מבלי להביט בך, משתדלת מאוד לא
להוציא עליך את הכעס, כי הרי לא עליך היא כועסת. היא כועסת
עליי, על חוצפתי, ועל עצמה, על אותו פרק זמן שחלף עד שיצאה
מההלם ונזכרה שהיא כועסת עליי. מאוד. היא מכבה את האור.
לאחר סשן התהפכויות קצר, אתה נרדם. דניאל בוהה עוד שעה וחצי,
ואז נרדמת גם היא, בישיבה.

כשהיא מתעוררת, אתה כבר לא במיטה. היא מוצאת אותך במטבח, מניח
שני ספלי קפה על שולחן האוכל הקטן. השולחן הזה, אגב, היה שייך
לאמא שלי. "בוקר טוב", אתה אומר לה, "בדיוק התכוונתי להעיר
אותך". היא מחזירה את שיווי משקלה מכתפה השעונה על המשקוף אל
רגליה, ניגשת אליך, נושקת על שפתיך, ומתיישבת לשולחן. "מה
שלומך?" אתה שואל מעל לספלים.
"ואללה", היא עונה בחיוך, בקול חלוד של בוקר. היא מזהה מבט על
פניך. "עזוב, זה שטויות", היא מנקה את החלודה וממשיכה את
החיוך, "הוא תמיד היה ילד קטן, אין מה להתרגש מזה". הבוקר תמיד
עוזר לדניאל לשים דברים בפרופורציות. "אתה זוכר את ההורים שלי
בשישי, כן?"
"כן, מה הקשר?"
"סתם. אתה תמיד שוכח". ושוב היא מחייכת, ואין לך עוד מושג על
מה חשבת.

"היית צריך לדפוק לו את הראש בקיר ולהעיף אותו קיבינימט!" אומר
לך ירון כשאתם יושבים בקפיטריה של האוניברסיטה.
"ומה זה היה נותן לי?"
"מה נתן לך לשבת ולשתוק כמו אדיוט?" ירון מתיז את סנטרו בחדות
לפנים.
"שזה נגמר בלי שהיד שלו שבורה ואני במעצר, למשל".
"מה מעצר? איזה מעצר?" ירון כמעט צועק עכשיו, "נראה לך שההומו
הזה היה מביא משטרה? אתה, הבעיה שלך, שאתה תמיד רוצה לגמור
דברים בשקט. אבל מה, לפעמים צריך לתת בום ולגמור עניין!" הוא
מכה את השולחן בכפו ונשען לאחור צודק ומשולב ידיים.
לפעמים אתה מתחרט מעט לאחר שאתה מספר לירון דבר מה. "בסדר",
אתה מנסה לגמור עניין, "בפעם הבאה".
"אם תהיה פעם באה", מכריז ירון נחרצות, "אני במקומך הייתי
מאשפז אותו".

הפעם הבאה מתרחשת עוד באותו הערב. דניאל עומדת מעל הכיור, מנסה
להוריד אורז עקשן מתחתית של סיר, כשלפתע היא שומעת אותך צועק
שאתה לא מאמין. היא לא מספיקה לשאול אותך במה אתה לא מאמין,
לפני שהיא שומעת את הצעקה הבאה: "מי אתה חושב שאתה, הא?! יא
מזדיין, כדאי שתתחיל-" דניאל שומטת את הסיר ורצה אל דלת
הכניסה, שם אתה עומד, אדום כולך, מולי. אינני מראה סימני מצוקה
תחת רתיחתך. אני ממשיך לעמוד, חיוך קל על שפתיי, מסתכל דרכך
כאילו אינך עומד שם כלל, למרות הרוק שריססת על פרצופי
בצעקותיך. ידך כבר מונפת, כאשר דניאל דוחקת את עצמה בינינו,
פניה אליך והיא מרחיקה אותך מהדלת בעדינות ובמבט מתחנן.
כשהמרחק בטוח מספיק לטעמה, היא ניגשת אליי, מדברת בקול רך. רק
מדי, לדעתך, ובלי לירוק עליי, תודה רבה.
"די", היא אומרת לי, "לך". ושוב אני מסתובב ומתרחק ללא מלה.
היא סוגרת את הדלת לאט ומסתובבת.

"חתיכת חרא", אתה מסנן, "מי הוא חושב שהוא?" אני יכול לנסות
לענות על כך, אך קצרה היריעה, ולא זה העניין.
דניאל שותקת, מביטה בך, נראית כמו על סף דמעות, אך דניאל אף
פעם לא בוכה. "אני מזמין משטרה", אתה אומר.
"מה?" היא לוחצת מלים בכוח, בין בליעה לבליעה, "למה? מה הם כבר
יכולים לעשות?"
"אני יודע מה", אתה כמעט ומאבד את השליטה על מדידות קולך,
"לעצור אותו על השגת גבול.... אנאעארף, לא איכפת לי מה".
"גיל, בבקשה", היא אוספת את כפות ידייך בשלה, "פשוט עזוב את
זה, עזוב אותו. אני מכירה אותו- הוא יבוא אולי עוד פעם אחת,
ואז ימאס לו. באמת שאין צורך-"
"אין צורך?! לעזוב?!" עכשיו, בלי לשים לב, אתה כבר ממש צועק,
מושך ממנה את ידיך בכוח. "ואני אמור לחכות עד שימאס לו? למה מי
הוא? אולי פשוט נזמין אותו פנימה לקפה, עוגה ואורגיה! אתמול
מילא, חשבתי שהשרוט הציץ והלך וזהו, אבל- לאן את הולכת?
דניאל!"
היא סבה אליך ליד דלת חדר האמבטיה, עיניה לחות משהו. "כן", היא
חורקת, "אז תזמין משטרה. רק לפני שהם באים, תחביא את העציץ.
אדיוט". והדלת נטרקת אחריה, והכל שקט פרט לקול המים הזורמים.
העציץ הזה, אגב....

אתה רוצה לשבור משהו. איך, איך לעזאזל זו תמיד אשמתך? לא משנה
מה קרה, מי אמר למי ובאיזה הקשר, איך זו תמיד אשמתך המזוינת?
זה לא עניין של אשמה, היא הייתה עונה לך, אלא שאלה אם אתה רוצה
לריב, או להתמודד עם סיטואציה יחד, גם כשלא רואים הכל אותו
דבר. שתלך להזדיין עם המקלחת והסיטואציות שלה. כן. יש לה,
לדניאל, כשרון לגרום לך להרגיש אשם, אפילו שזה כלל לא עניין של
אשמה. אבל אתה ודאי לא צריך שאפרט בפניך את כשרונותיה, אתה הרי
מכיר אותה.

היא מנסה להרגע תחת הזרם החם. זה לא תואם את התפישה שלה,
להסתובב וללכת לך באמצע משפט. תפישה לחוד, ומציאות לחוד- זה
היה, מה לעשות, או ללכת או לסטור לך, מה שתואם את תפישתה עוד
פחות. די, היא אומרת לעצמה, לעצום עיניים ולנשום.... רק לנשום.
יהיה בסדר.

עטופה במגבת, היא מתיישבת על הספה לצדך, בעודך בוהה בקרנפים
מאתמול בשידור חוזר. "כבר אפשר לדבר אתך?" היא שואלת. אתה בולע
רוק ומפנה אליה את מבטך. "אני מצטערת שהלכתי ככה. זה פשוט לא
קל, אתה יודע, שהוא בא לי בהפתעה ככה מצד אחד, ומצד שני
אתה.... די, נו, בוא לא נריב בגלל זה. הוא באמת לא שווה את
זה". אתה אוחז בידה, עדיין שותק. "אני יכולה אולי לנסות לדבר
אתו...." אתה מהדק את אחיזתך ועיניך נפערות. "מה, אתה לא רוצה
שאני אדבר אתו? אתה מעדיף שהוא יחזור?"
ואמנם, כרגע אתה מעדיף שאחזור, ומעדיף עד למאוד שאחזור כשדניאל
לא בבית. "אני כבר לא יודע מה אני מעדיף", אתה אומר, "נדבר על
זה אחר כך, בסדר?" אתה נושק על שפתיה, מעשה חיוך, קם, מפטיר
איזה 'לילה טוב', והולך אל חדר השינה. דניאל ממשיכה עם הקרנפים
של אתמול ונרדמת על הספה. בארבע לערך, כשהיא מתעוררת ועוברת אל
המיטה, היא לא בטוחה אם אתה ישן או לא, ולא שואלת.

בבוקר, בקרו של יום שישי, אתם הולכים לשוק. אתם מדברים על
הוריה של דניאל, אצלם תאכלו הערב, ועל הקרנפים מהנשיונל. באמת
שחבל עליהם. לאחר ארוחת צהרים קלה, אתם הולכים לים, משתרעים על
החול בין המוני האדם. אתה שואל מה תעשו.
"בקשר למה?" שואלת דניאל בקול מפונק-שמש.
"את יודעת בקשר למה", אתה כופה עליה את טרדות המציאות.
"אני יודעת?" היא עונה בחצי ריכוז, "אפשר לנעול את הדלת...."
אתה דוחה את הרעיון על הסף. אתה לא תנעל את עצמך סתם כך בתוך
ביתך שלך. אתם ממשיכים לרבוץ בשתיקה, ואתה צד את מבטי הבחורים
שסוקרים את דניאל בעברם על החוף לידכם. חרבנת לה את השלווה,
ואתה יודע את זה.

ארוחת הערב, עם זאת, עוברת טוב משצפית. אמה של דניאל אינה
רומזת על חתונה ונכדים אפילו פעם אחת. אתה ואביה, כמנהגכם,
משחקים שח לאחר האוכל. שחקן טוב, אם אני זוכר היטב. אינכם
ממהרים ללכת, עונים בסבלנות על כל שאלות האיך בלימודים
ודומותיהן, מספרים אפילו על גור החתולים שאולי תקחו מירון
ולילך. דניאל שואלת את הוריה האם שמעו לאחרונה מאיתמר.
"כן", מאשרת אמה, "שלשום הוא התקשר מבואנוס איירס, נשמע שהוא
עושה כיף חיים. אה כן, דניאלי, אמרתי לו שיתקשר אלייך אם חס
וחלילה משהו דחוף השבוע, כי אנחנו הרי בפריס, את זוכרת,
ממריאים בשלוש הלילה".

אתם חוזרים הביתה נינוחים, משתרעים מול הטלביזיה עם ג'ויינט של
שישי. אתה מזדקף למשמע צעדים בחדר המדרגות. דניאל נועצת מבט
בדלת הכניסה. הצעדים מתרחקים, ודלתם של השכנים מלמעלה נפתחת
ונסגרת. אתם מביטים אחד בשניה, מחייכים. עשרים דקות חולפות,
ושוב צעדים. שוב מבט. דפיקה. 'כן' מהוסס.

ירון ולילך נכנסים עם גור חתולים ג'ינג'י להתרשמות באמתחתם.
המפגש קולח לו בנעימים על הא ודא, עד שלפתע שואל ירון, "נו,
הוא חזר?"
לילך ממרפקת אותו בחוסר אלגנטיות, ואתה שואל מיד, "מי?" ומאותת
בעיניך נואשות, אך מאוחר מדי. אתה מרגיש את מבטה של דניאל קודח
בעורפך.
"כן", היא אומרת ביובש, מלכסנת את מבטה אל ירון.
"בסדר, בסדר", הוא מעמיק את הבור שלך גם בקריצה, "לא שאלתי
כלום".
"אז ההורים שלך בפריס?" לילך שוברת את השתיקה.
"כן".
"מגניב להם".

דניאל מסבנת את הספלים בסטקאטו. "את רוצה שאני אשטוף?" אתה
מציע באבירות.
"לא. עזוב".
"מה יש, דניאל?" אתה מחליט לנסות את הטריק עם הקלפים והשולחן.
"למה אתה חושב שיש משהו?"
מתשובתה זו, אתה מקבל רמז לגבי חמרת המצב, ובכל זאת ממשיך. "כי
את שותקת כבר כמעט שעה, ונראית כועסת".
"למה שאכעס?" זה, סלח לי על בדיחת הקרש, מוציא אותך מהכלים.
"די דניאל, בואי לא נכנס למשחקים האלה, או.קיי? פשוט תגידי לי
מה קרה".
"אין בעיה", היא מאגפת, "אני אגיד לך מה קרה, ואז תתייעץ עם
ירון, הוא בטח יוכל לעזורלך גם עם זה".
"מה, זה העניין? מה הסיפור הגדול?"
"שאלת. אמרתי".
"נו באמת, דניאל...."
"עזוב אותי, גיל. אין לי כוח לזה עכשיו, בסדר?" משהו בך מציע
בבהילות להפסיק ללחוץ כעת, אך אתה מתעלם.
"לא, זה לא בסדר", אתה מתעקש, "אני רוצה שתגידי לי מה הבעיה".
"אמרתי לך".
"לא אמרת לי כלום".
דניאל סבה אליך בחדות, צועקת מבעד לשיניים חשוקות. "מה אתה
רוצה ממני? מה?!?" היא מטיחה את הספל בחזקה אל תוך הכיור. "למה
אתה לא נותן לי לנשום, כוס אמכ, למה?" קולה נשבר, וכעת, מה שלא
יהיה, תוכל להתהדר בכך שראית אותה בוכה. אתה מחבק אותה. היא לא
מחבקת חזרה.
"די", אתה מנסה לפייס, "אם אנחנו כבר רבים, בואי נריב על מה
שבאמת מפריע". היא משתחררת ממך והולכת אל הסלון, אתה משיג אותה
ליד השולחן הנמוך שמול הטלביזיה. "דניאל".
היא עוצרת, קצרת רוח. "מה?"
"דברי אתי".  לאחר שתיקה קצרה, היא פורצת בצחוק שקודח לך
בקיבה. נשימתך נעשית כבדה, אתה מצמצם את עיניך לכדי חרכים. "את
יודעת מה?" אתה יורק מלים ומנפנף ידיים, "לא צריך. עזבי. אל
תדברי אתי. אני כאן, הרי, רק בשביל מתי שטוב לך, רק בשביל הזמן
שיש לך מצברוח. תתמודדי עם כל החרא שלך לבד, ותקראי לי אחר כך,
כשתהי בסבבה ויבוא לך איזה זיון, טוב?"
"נו באמת, גיל", גם היא צועקת, "לפעמים אתה כזה אדיו-" מבטה
מתמקד מעבר לכתפך. אתה מפנה את ראשך לאחור, ורואה אותי עומד
בפתח.

"באת בזמן לא טוב. ממש ממש לא טוב!" אתה נוהם תוך התקדמות אל
הפתח. דניאל רצה אחריך ואוחזת בכתפך. אתה משתחרר ממנה וממשיך,
"נהנית מההופעה? תענה לי! דבר, יא זבל!" עיניך פעורות וורידיך
נפוחים. דניאל שוב אוחזת בכתפך.
"גיל, בבקשה", היא ממלמלת, "תרגע, בבקשה...."
"תרגעי את!" אתה נובח והודף אותה לאחור. אגרופך כבר מונף אל
עבר פניי, כשדניאל צועדת שניים לאחור, מנסה לאחוז במשהו, אך
אין דבר לאחוז בו. היא נופלת, ראשה נחבט בפינת השולחן, בדרכו
אל רצפת הסלון. דם זורם. הרבה דם. גופה של דניאל מונח בו ללא
תנועה. אגרופך נותר קפוא בחלל. אתה מביט בדניאל, מתקשה לנשום.
רץ, רוכן מעליה, לא יודע מה לעשות, לא מצליח לחשוב מבעד להכרה
החדה, שמשהו לא טוב קורה. אני נכנס אל דירתכם, מרים את שפופרת
הטלפון ומחייג. בפעם הראשונה בה אתה שומע את קולי, אני מזמין
אמבולנס.
"אל תזיז אותה", אני אומר לך לאחר שהנחתי את השפופרת, "הם יהיו
כאן תוך חמש דקות".

הרופא בחדר המיון אומר לנו שזה לא חמור כפי שזה נראה, שבדרך
כלל זורם הרבה דם כשפותחים את הראש, שבכל מקרה אין מה לדאוג
לפני שחלפו עשרים וארבע שעות, שהחבר'ה של מד"א הגיעו בזמן....

שנינו ליד מיטתה בנוירולוגית. אתה יושב על כיסא ובוהה, ואילו
אני רוכן מעליה, אוחז בכף ידה השמאלית ומדבר אליה ללא הפסק.
לבסוף אתה נעמד, צועד אל עברה השני של המיטה, אוחז בימינה של
דניאל ומביט בי. אני משתתק ומביט חזרה. "שמע", אתה אומר שקט
ונחרץ, "אני יוצא לשתות קפה במסדרון. כשאני חוזר, כדאי לך מאוד
לא להיות פה". אתה שומט את ידה בעדינות ויוצא.

כשאתה חוזר, אני לא שם. עיניה של דניאל פקוחות תחת תחבושות
ראשה. "זה בסדר, גיל", היא אומרת, "אני בחיים. אתה יכול ללכת".