הוא לא רצה שהיא תקרא מה שהוא כתב כי הוא ידע שהיא תעלב. מה
שרצה לכתוב עליה לא היה רע, אבל אם יכתוב את כל מה שהרגיש
בפנים - היא תעלב:

כשהוא יצא איתה הוא לא הפסיק למדוד במבטו בנות אחרות. ילדות
גדולות כבר קפצו לידם עם חולצות ורודות בוהקות, חושפות גב שזוף
עם שערות בלונדיניות קטנטנות, בעצם כמו שיש לה, אבל היא פרה.

הם דיברו על ספורט ועל אהבה, בזמן שהוא ראה את כל הזוגות האלו
וחשב על נילי, אבל הוא היה צריך להקים את עצמו מאיזו נקודה אז
הוא חשב גם עליה.

אחרי כמה טקילות הוא יפתח קצת יותר ויוריד את הסטנדרטים שלו
(כמו גבר אמיתי). בחושך היחסי של המסעדה האפלה הוא ינסה לזהות
בצורתה הכללית דברים נשיים, פשוטים ומפתים. אז יזרח הירח
ויחשוף שומן מיותר והוא יחוש לא נעים בשבילה, כי באמת יהיה בה
משהוא נעים ונחמד, בשמלה אדומה שתלבש רק בשבילו.

הוא דיבר על ספורט ועל אהבה. היא שתקה רוב הזמן כי לא היה לה
מה לומר. בין מילותיו צייר אותה, ביקש לתפוס אותה לחלקי רגעים,
להאציל עליה יופי פראי של בנאדם נפרד.

היא סיפרה לו על אחיה הקטן, שמת במלחמה. אם היא היתה נראית
טיפה יותר טוב זה היה גורם לה להראות כל-כך יותר טוב. אבל ככה
היה נדמה שהיא מספרת את כל הסיפור הזה כמוצא אחרון. הוא לא
יכול היה שלא להבחין במודעות שלה לכך שהיא לא יפה.

בכל זאת, אמר לעצמו, לא זיינתי הרבה זמן, ולכן אמשיך לחפש.
אלוהים ברא אותה ולכן היא יפה כשלעצמה. אני צריך למצוא יופי
בקווים של גופה, בפשטות שתיקתה, בעיניים נכלמות.
ואז הוא אמר לעצמו: כמה זמן לא זיינתי. אני יורד פה לתחתית
המדרגה. אנחנו נראים רע ביחד. אבל הזמנתי אותה משום מה,
ויצאנו. מגיעה לה תשומת-לב מלאה.

מתוך תחושת אשמה הוא השתדל לתת לה תשומת-לב מלאה במבטים,
במחוות זעירות מזעיר. בהישירו מבט לעיניה, גם היא הסתכלה
חזרה.
אחר-כך טיילו על החוף. פתאום אזרה עוז לאחוז בידו, מגעה היה רך
ונעים.

הוא הסתכל אליה (הוא שתה כבר די הרבה וחש סחרחורת). היא הלכה
לצידו. פתאום רכנה לנשקו. הוא הושיט את שפתיו לשפתיה. חושך
מוחלט עטף אותם כמו שמיכה. הרוח נשמעה. הים אסף אותם אליו. הוא
נפתח וחיבק אותה.
הוא הסתכל עליה: היא לא זזה, רק נשמה. ואז פקחה עיניים כמו שתי
קונכיות שחורות, מבהיקות, וחייכה עם שיניים לבנות. הוא לחץ את
שפתיו אל שינייה. הוא ידע שהוא יצטער על זה אחר-כך (הרי בבוקר
אור) ובכל זאת לא היה איכפת לו. אולי זה חטא לנשק בחורה שלא
נראית טוב בעיניך, אבל זה היה מתוך צער ומתוך תחושה שכבר ויתר
על הכל.

כשהגיע הביתה, מיהר לכתוב את כל זה ביומן שלו, אבל פתאום אבדו
לו המלים, התערבבו וכשלו, כשהבין שיש סיכוי טוב מאוד שהיא תקרא
אותן, אפילו למחרת.