מוסיקה יפה ברקע, מנגנת חיים אחרים. ואני פה, בולעת את הדמעות
ומנסה להרדם וללכת לישון לעולם אחר, בתקווה שגם אתעורר לתוך
אחד כזה, בידיעה שאני לא אצליח.
המילים נוגעות - לא נוגעות כבר, נכתבות עם תקווה וציפיות,
וחולפות במסען. האושר רחוק לי כל כך - ונשאר במרחק ראיה ממני,
מספיק בשביל לגעת, לא מספיק בשביל לתפוס. חיים אחרים מפתים
אותי, טעימה משאירה טעם מתוק-מר בנפש, מספיק כדי לרצות, לא
מספיק כדי לקחת.
היאוש שלי בא מתוך בדידות בתוך מציאות מלאה חוויות חסרות
משמשעות. דמיון מפותח מדי, וחלומות צבעוניים מדי מקלקלים את
טעם הנורמליות, את החיים של האנשים שעוברים לידי ברחוב עסוקים
בשלהם.
לעוף זה בלתי אפשרי, אבל הציפורים עושות את זה, מלידה. ואנחנו
מזהמים את מעט התקווה שנותנת לנו האדמה היחידה שיש לנו. אנחנו
זה מילה גדולה מדי, כי שייכות באה מתוך שיתוף, שיתוף שאין לי
אותו מספיק כדי להשתייך לאנשהו. למקום יפה שאני רוצה להיות
בו.

אני כל כך רוצה לעוף.