נטע ובני הזיעו שורה לפני, שרי הזיעה משמאלי ואור טפטף לאיטו
בכיסא שמימיני. מה שממש לא תרם לקירור האווירה היה הידיעה שיש
לנו "רק" עוד חמש שעות כאלו עד לסוף היום המהביל עד גועל הזה.
ליד הלוח עמד המרצה הגמד, מקריא שורה אחר שורה מהשקפים שהקרין
על הלוח בקול מונוטוני להחריד, חסר פסיקים ונקודות, קול מעיק
ומכביד שצף מעל לראשי הסטודנטים בלי שום סיכוי לחדור לאוזן אחת
לרפואה. טוב נו, אולי לאלו של כלבלבי השורה הראשונה שהיו שותים
גם כוס שתן אם זה היה עוזר להם להשיג עוד נקודה לציון הסופי.

איזה מזל. איזו ראיית נולד מדהימה של השכן מהדלת ממול ששכנע
אותי להדליק אתו ג'וינט לזכרו של היום שהולך לדרוס אותנו היום.
כך אני מוצא את עצמי סרוח בכיסא הסטודנט, כשרגלי שלוחות לפנים
וידי מיטלטלות לצידי גופי בין ניגוב אגל זעה מלחיי למשנהו.
יושב עם חיוך מטופש מצויר על פנים מבריקות מלחות וצף עוד מעל
למילים השטוחות של הגמד, צף וכותב לי מילים בלי מהות ובלי קשר,
עף.

לא עוד. די, כי נמאס לי וחם לי ויבש לי בלב. שרבטתי בעיפרון
שתי שורות, תלשתי את הדף קיפלתי יפה ומדויק והעברתי לנטע. קמתי
ויצאתי מהכיתה מחזיק את התיק בידי האחת והסנדלים בשניה. כך
הלכתי יחף, מרגיש כל גרגר אספלט רותח צורב בבשרי הקשה, מתענג
על דקירות הכאב עד לאופנוע. טוב, לא בדיוק אופנוע, טוסטוס קטן
ונאמן, מנוע 50 סמ"ק של מכסחת דשא עם שני גלגלים דקיקים.
שחררתי אותו מכלאו ועליתי עליו, קסדה לראשי. הרמתי את המשקף,
התנעתי וסובבתי את הידית הימנית עד סופה, מפרפר לשניה במקום,
כמו בסרט מצויר, ופתחתי פה גדול, שואב את הרוח והאבק, כמו
לוויתן ששואב את הפלנקטון מהמים שאבתי אני את החופש, לא שוכח
לשלוח חיוך מפתה לשומרת אדומת השיער שעמדה לה בשער וריח השמפו
שנדף מראשה מילא את נחירי וגרם לתזוזה לא רצונית בחזית מכנסי.

נסעתי דרומה. כיוון כללי. ביציאה מבאר שבע צד כתם כתום את
זווית עיני הימנית. לחצתי על שתי ידיות הבלם, נועל גלגל אחורי
וקדמי כאחד, עוצר בחריקת בלמים מטרים ספורים אחרי תחנת ההסעה
לחיילים. חזרתי אחורה, דוחף את הטוסטוס בשתי רגליי.
'חייכת' אמרה לי הכתם, 'אז באתי'.
זו הייתה השומרת מהשער של האוניברסיטה, רק עכשיו עם חולצה מחוץ
למכנסי הבד הכחולים ושיערה הכתום מתבדר לו ברוח השרבית מצד אל
צד בהילוך איטי.
'לאן אתה נוסע?'
'לשם', הצבעתי בסנטרי אל המשך הדרך השחורה חוצת ההרים.
'אני באה', אמרה.
'לא יהיה לך נוח עם המכנסיים האלה'
היא פשטה אותם בלי מילה, נשארה בתחתוני בוקסר אפורים עם ציורים
עליזים של סנופי והציפור הקטנה והצהובה שאף פעם לא הצלחתי
לזכור את שמה, והשליכה אותם לצד הכביש. את חולצת השרוולים היא
זנחה לטובת גופייה לבנה ודקיקת כתפיות, עלתה מאחורי, חיבקה את
מותני והניחה סנטרה על כתפי.
הגשתי לה את קסדת חצי האבטיח, זאת שהחזקתי רק למקרים מסוג זה.
היא רכסה אותה, החזירה ידיים וסנטר למקומם הקודם והמשכנו.

'קה' שמעתי אותה לוחשת בטון נמוך וצרוד מעט באוזני.
'מה?', שאלתי.
'קה' המשיכה, 'לינקה קלינקה קלינקה קיה'.
התאמתי את עצמי לקצב שלה והצטרפתי בקול נמוך משלי, כזה ששמור
לשירים של מאדי ווטרס, שהלך והתגבר 'קלינקה קלינקה קלינקה
קיה'
הצלחתי לאתר שרידים של מבטא סובייטי בקולה שהחרה החזיק אחרי.

כך, תוך כדי שירה הגענו לירידות התלולות של סדום. בפניה
הראשונה השכבתי את הטוסטוס במקצוענות, כשידי הימנית מחזיקה
בברכה החשופה, סופגת מעט משפשוף האספלט. וצפיתי בה, בידי,
מדממת בהרואיות אחרי שיישרתי את הדו גלגלי שלי מחדש. הנחתי את
היד חזרה על ידית הטוסטוס ולפתע ראיתי את ידה מושטת לשלי,
אצבעה אוספת מעט מהדם שניגר ממנה וחוזרת אליה. הסבתי קלות את
ראשי וראיתי אותה טועמת אותי בהנאה מופגנת. חייכתי אליה ולפני
שהשבתי ראשי אל הכביש ראיתי את שני הטורים המבהיקים של שיניה
עם דוק קל של דם מחזירים לי חיוך רחב ונכון.
הגשתי את ידי השנייה אל כיס המכנס ודליתי ממנו סיגריה מגולגלת
שהכנתי עוד בבוקר והגשתי אותה לאחור עם מצית שקופה וזולה, כבר
שנים שאני לא משקיע בזיפו מצועצעות. הרגשתי את ידיה עוזבות את
מותניי וחשתי בחום שהפיצה המצית כשהדליקה את הסיגריה, מסתתרת
מהרוח בחסות עורפי והרחתי את הריח המתקתק של הגידול המקומי
המשובח.
עברו עוד שניות והגישה לי את הסיגריה ישר אל הפה, כך שאפתי
מלוא הריאה בלי להרים את ידי מכידון האופניים הממונעות שהמשיכו
בינתיים בלי להכזיב לגמוא עוד ועוד מרחק במהירות גדלה והולכת,
מהירות שיכולה להיות רק כאן, בירידות הגדולות, בירידות היפות,
בירידות האינסופיות של סדום הטובה, סדום שהקב"ה ברוב טיפשותו
החליט להחריב, סדום שלי ועמורה שלה.

בלי לדבר ידעתי מה היא רוצה, מה יעשה לה טוב יותר מהכל. בלי
לדבר הגשתי לה את מעיל הרוח ששליתי מהתיק שנח לרגלי והיא לבשה
אותו על גופה בלי לרכוס את הרוכסן הקדמי, אוחזת בכנפי המעיל,
מוכנה. האצתי עוד ועוד, מתקרב לפנייה לפני הירידה התלולה
והארוכה מכולן. ואז, בכניסה לפנייה, כיביתי את המנוע ולחצתי על
ידית המצמד, או הקלאץ', עד סופה, נותן לחוקי הפיסיקה לעשות את
שלהם ולהגביר את המהירות עוד יותר ממה שיכול האופנועון שלי
לשאת. הרגשתי את רגליה לופתות את רגלי בחוזקה וראיתי אותה
במראה, פורשת ידיה לשני הצדדים, מחזיקה במעיל שנראה כמו מפרש,
מתנפח במשב הרוח האימתני, מאיים לקרוע אותו לגזרים.
בבת אחת הרפינו יחדיו את האחיזה מהטוסטוס והמראנו אל על. היא
ניווטה כמו ציפור מיומנת משתמשת בכנפי המעיל ואוחזת אותי
ברגליה כמו נשר הנצמד לטרפו. הספקנו לראות את הטוסטוס מאבד
שליטה ונופל על צדו, מסתחרר על הכביש ועוצר בשניה האחרונה לפני
הנפילה מהצוק, ואז לא ראינו דבר, כי דאינו מעל למצוק ועברנו
לצדו השני, מעל מפעלי ים המלח, צוברים עוד ועוד גובה.

המשכנו לחוג במעגלים, מתקרבים לים המלח ומשתמשים באוויר החם
לצבירת עוד גובה. שיניתי מעט את מיקומי ועתה ישבתי על ישבנה,
נזהר לא להפריע לה לכוון את דרכינו בצורה חלקה, יש לי הרגשה
שזאת לא לה הפעם הראשונה. ים המלח התרחק אט אט וקיבל את הצורה
המוכרת כל כך מהאטלס כרטא שסחבתי לבית ספר בכיתה ו', או אולי
ז', לך תזכור. אחרי כמה זמן של טיסה חלקה הוא הפך לכתם כחול
ירוק לבן שוליים, וכבר אי אפשר היה לחוש בריחו הכבד משהו.
התהפכתי על הגב ונצמדתי אל גבה, הרגשתי בטוח קרוב אל השמפו
שלה. חיטטתי בתיק והוצאתי את קופסת הגראס שתומר הביא לי מהודו,
קופסת מתכת עם ריקועים בצורת עלה מריחואנה. קססתי קצת מהעלים
שנשארו בה, פירקתי סיגרית נובלס אחת מהקופסה שתמיד הייתה איתי
למקרה צרה. אני לא מעשן, אבל לא נעים להיתקע בלי טבק לדילול
התערובת. ערבבתי היטב את החומר הריחני והוצאתי את כל הזרעים
כמעט. במיומנות של מגלגלת סיגרים קובנית בת 12 גלגלתי קונוס
חמוד מריזלה רחבה עם פילטר שהכנתי מכריכה של קטלוג בגדי ים שגם
הוא ישב לי בנוח בתיק.
'המצית אצלך' אמרתי לה, 'אפשר?'
'אני לא יכולה עכשיו' צעקה בניסיון להתגבר על רעש הרוח, 'אבל
אתה לא ממש צריך מצית, תסתכל למעלה'.
הרמתי את עיני וסונוורתי מהשמש שהייתה פתאום כל כך קרובה אלי,
כל כך חמה ועם זאת מלטפת. הרמתי את הג'וינט וקרבתי אותו עד
שנגע בפאתי החמה. הוא נדלק מיידית. שאפתי מלוא הריאות,
הסתובבתי חזרה על הבטן והגשתי אותו היישר אל בין שפתותיה. היא
לקחה שאיפה קטנה, ועוד אחת, וקינחה בליקוק אצבעי המורה לאות
תודה.
חזרתי למצב ישיבה על ישבנה המוצק, היא בטח מתעמלת, חשבתי לעצמי
בדיוק כשסיימנו חצי הקפה של השמש והגענו לצידה השני, זה שלא
נראה מהקרקע.

בכניסה אל השמש עמד איש שנופף לנו לשלום, התאמצתי לראות אם אני
מזהה אותו ממקום כלשהו אך לא הצלחתי לדלות את פרצופו משום תא
אפור במוחי. עצרנו לידו וירדתי ממנה. היא רצה אל האיש וחיבקה
אותו.
'תכיר את בוריס' היא אמרה, 'אבא שלי'.
'שלום אבא של...'
'גלית' היא השלימה אותי.
'שלום אבא של גלית', חייכתי את חיוך ההורים והושטתי יד
ללחיצה.
'גלינה', אמר בוריס במבטא כבד, 'זה השם שאימא שלה זיכרונה
לברכה נתנה לה על שם סבתא עליה השלום, אבל היא לא רוצה גלינה,
היא רוצה גלית, לא נורא, אבל אני לא יכול להתרגל.'
'די אבא, מספיק'.
'תני לו, הוא אבא שלך', אמרתי והשבתי אלי את ידי.
'יש עוד שעה לסגירה' אמר בוריס, 'כדאי לכם למהר'.
'ביי אבא', אמרה גלית, תוך שתפסה בידי ומשכה אותי אחריה.
'להתראות מר בוריס' אמרתי נגרר אחריה אל תוך האולם המרכזי.