התאריך: 21/8/2004
השעה: 22:17
המקום: בית הקפה שלנו, מעבר לפינה, צמוד לחנות של התופרת
המרוקאית. ליד השולחן שיעלי כל- כך אוהבת, ליד החלון.
נוכחים: יעלי, ואני.
אני כל-כך אוהב אותה. אני לא מאמין שהיא מטיחה בפני דברים
כאלו.
היא אומרת שזה נגמר, שמספיק. ששלוש שנים, חודש, שבועיים, יום
ושעתיים הם די והותר. היא רוצה להמשיך הלאה.
לגלות עולמות חדשים (זה סתם כיסוי יפה לזה שהיא רוצה להזדיין
עם בחורים אחרים בלי שזה ישב לה על המצפון).
בקיצור, יעלי נפרדת ממני ממש ברגע זה. אני מביט בשעון, שעת
המוות: 22:17.

התאריך: 21/8/2004
השעה:11:11 בבוקר.
אחת-עשרה - אחת-עשרה. צריך להביע משאלה.
הלוואי שיעלי תגיד כן היום בערב. הלוואי שהכל יהיה מושלם,
הלוואי שיהיה מקום ליד השולחן שהיא כל-כך אוהבת, בבית הקפה
שלנו מעבר לפינה, צמוד לחנות של התופרת המרוקאית. הלוואי
שנתחתן במאי 2005, בערב אביבי ויפה.
הלוואי.

התאריך: 21/8/2004
השעה: 22:40
אפילו לא הספקתי להציע לה, הפרצוף שלה אמר הכל. שילמתי את
החשבון, יעלי כבר יצאה מבעד לדלת, ואני מתחיל לחשוב איפה אני
יכול למשכן את הטבעת הארורה הזאת, בעודי פוסע בצעדים איטיים
לכיוון היציאה.
לפתע חריקה,
ובום.

השעה: 23:27
המקום: איכילוב, מיון.
יעלי מחוסרת הכרה. חצתה את הכביש בריצה לכיוון הוולוו הישנה
שלה, ובום.
אני יושב בחדר ההמתנה, על כיסאות הפלסטיק הישנים, המרפקים על
הברכיים והראש בין כפות הידיים, וחושב. כל-כך הרבה מחשבות רצו
מרתון בתוך הראש שלי, ואני לא מצליח לארגן אותן בצורה מסודרת.

השעה: 00:52
סוף-סוף אחות יוצאת אלי. דווקא די כוסית, אבל הפרצוף שלה נראה
מודאג.
היא ניגשת לדבר עם אחד הרופאים בחלוק לבן.

השעה: 01:07
האחות פוסעת לכיווני בנחישות אך במעט חשש.
מתברר שיעלי ישנה, ולא רוצה להתעורר. בשפה הרפואית זה נקרא
"קומה" - זאת-אומרת שהיא בתרדמת, ולא יודעים מתי ואם היא
תתעורר.

השעה: 01:11
צריך להביע משאלה.
הלוואי שיעלי תתעורר כבר.
הלוואי.

התאריך: 24/8/2004
השעה: 12:00
קוברים את יעלי. היא לא החזיקה מעמד.
היא אף-פעם לא אהבה לישון יותר מדי.
אני נפרד מאהבת החיים שלי, העטופה בטלית לבנה והולכת ומתרחקת
ממני לתוך האדמה בעודה אוחזת בחוזקה בליבי. הוא שלה.
מסביבי עשרות אנשים מוחים דמעה, ואני לא מסוגל להרטיב את
העיניים.

אני מחזיר את השעון שלי אחורה, ל-21/8/2004.
ל-22:17.
יעלי, תגידי כן. בבקשה.