היא התעוררה בתוך שלולית אדומה ודביקה של דם קרוש בחלקו. לא
כאב לה. הזגוגית של המשקף הימני שלה נשברה, מה שגרם לה לראות
את הספריה מחולקת לשניים. המסגרת השמאלית של המשקפיים התעקמה.
היא רצתה לקרוא לעזרה אך שום צליל לא יצא מפיה. היא ניסתה
להזיז את הידים אך כלום לא זז. כל מה שהיא יכלה לראות היתה
הספריה. לא את כולה כי אם את מדפיה הגבוהים ביותר, היכן
שמאוכסנים ספריו של שלום אש ביידיש אותם אף אחד כבר לא קורא.
צמודים להם כתבי ש"י עגנון בעטיפה קשה ומתפוררת, כל כתביו אותם
רק היא אהבה לקרוא מעת לעת. צמודים להם כל כתבי קפקא עד סוף
השורה.

לפתע היא חשה כאב עצום ברקות וצליל מוזר שרק לה באוזניים. לו
רק הבינה מה גרם לה להפוך כה חסרת אונים דווקא עכשיו. השריקה
הפסיקה ושוב נותר רק השקט. היא חשה קור, עייפות ויובש בשפתיים.
עפעפיה חשבו להיעצם אך היא החליטה לשמור על עירנותה תוך
התמקדות במדף האחרון של הסיפריה. בכדי להישאר מרוכזת וערנית
היא החליטה לנסות לקרוא את הכותרים של הספרים, כל הספרים משלום
אש, דרך עגנון ועד למשפט של קפקא.

כאשר הצליחו סוף כל סוף לפרוץ את הדלת עליה התנוסס השלט "לא
נזוז מכאן", הם מצאו אותה שוכבת במרכז הסלון, בתוך שלולית של
דם קרוש, עיניה פתוחות לרווחה ומבטה, המופנה לעבר המדף הגבוה
ביותר של הסיפריה, ריק. פיה היה פעור בחלקו וריר עדין נזל
ממנו. גופה היה קר והרופא שנכנס בדיוק לבית הבין שיש לכרות קבר
נוסף בבית העלמין בירושלים, כי כאן כבר לא קוברים יותר.

הוא התבונן בה בשקט, רכן לעברה, הרים זרוע וניסה להאזין לדופק
לבה שלא היה. היא נפטרה. זבוב זמזם מעל לדם הקרוש בזמן ששני
חיילים נכנסו לסלון, חבושים בקסדה מנומרת, מכשיר קשר רוטן
בידיהם, דרכו הם קוראים לקצינים הבכירים ומכוונים אותם לביתה
של ההרוגה.

היא נהרגה. כך קובע התת-אלוף עם הכומתה האדומה והנעלים האדומות
המצוחצחות. מיד אחריו נכנס תת-אלוף נוסף עם כומתה חומה ונעלים
שחורות מצוחצחות, כולם עוברים לדום. הוא מתבונן בפניה הלבנות,
הרכות, השלוות, אותן פנים שרק אתמול נישקו את הקצין הכי יפה
במחנה עופר. רעש של מסוק נשמע ברקע בעוד אחד הקשרים קורא בקשר
כי כבר אין צורך, היא מתה.

את השריקה הזאת כולם מכירים כאן כי היא מופיעה כמה פעמים ביום.
זה ברור שאחריה יהיה פיצוץ איפה שהוא. רק שלא יהיו נפגעים,
כולם מקווים. כאשר העשן מיתמר מהצד השני ברור לכולם שעכשיו
מכניסים להם באבי אביהם וכי ברור שהם יגיבו. והם מגיבים. והעשן
מיתמר עכשיו כאן, והנה עוד שריקה ופיצוץ ושריקה ופיצוץ ושריקה
וחבטה עם פיצוץ ורעש של מסוק. וירי של תותח הטנק ושקט.

אין זעקות של נפגעים, כולם נושמים לרווחה ומחפשים את הנפילות.
הנה אחת, ועוד אחת ושלישית וחסרה אחת. שני ג'יפים מעלים ענן
אבק לבן בעודם דוהרים לעבר שער הישוב מהמוצב הצמוד, רק אתמול
שניים מחבריהם נהרגו. רעש של טנק ושוב המסוק, אך איפה היתה
הנפילה הרביעית.

הוא בדיוק יצא מספירת האסירים שקראו לו להיכנס לחדרו של המג"ד.
שוב פעם אותן תלונות חסרות שחר של האסירים הביטחוניים על
הזכויות להן הם זכאים, ואותן הם חושבים שהם לא מקבלים אצלו
בפלוגה. מדי הא' שלו עדיין מדיפים ריח של בית ובושם אישה.
דרגותיו מבריקות בשמש בעודו צועד לאורך השביל המוביל למשרדו של
המג"ד.

אשתך נפגעה קשה מטיל קאסם, פתח המג"ד את דבריו. הוא החזיק את
עצמו ונשען על משענת הגב של כסא פלסטיק צהוב לעמד לפניו. ברגע
זה מעבירים אותה לסורוקה במסוק, מצבה קשה, ממשיך המג"ד
בקרירות. הוא בולע רוק ונזכר בפגישה הראשונה שלהם בטיול בהרי
יהודה, ליד הר גילה. המילים נעתקות מפיו והוא עומד דומם. שקט
במשרד.

לו רק מצאו אותה מוקדם יותר יכול להיות שהיא היתה חיה עכשיו,
אומר קצין הביטחון של הישוב לאלמן הטרי בבית העלמין של הישוב.