אין זה מטבעו של האדם לדעת כי הגיעה שעת חייו האחרונה.
מתרוצצים הם בני-האנוש על פני קרום אדמה דקיק, יש בהם העוסקים
במלאכה, יש המשוחחים בקול גדול, אחרים מהלכים אנה ואנה, עקבי
נעליהם נוקשים על המרצפות, והם מנסים לפצח במוחם סוגיה אדירת
ממדים ורבת שנים, שפתרונה יביא להם לא רק מזור גדול לנפש כי אם
גם, מי יודע, רווחה כלכלית קטנה, ויוכלו לעבור מן הדירה
המעופשת בה הם עושים את ימיהם לדירה גדולה יותר שתהלום את ערכם
החדש, ואולי, אם רק ישכילו לחשב את מהלכיהם נכונה, אולי אז
תעלה גם תדמיתם בעיני הבריות, ויאמרו עליהם - לשם ההפשטה
הלשונית והפילוסופית גם יחד, נניח כי בבני המין הזכרי עסקינן -
יאמרו עליהם, ראה את זה! הוא-הוא אשר פיצח את החידה הגדולה!
ולא רק בעיני חבריהם ומכריהם יעלה אז ערכם, כי אם גם בעיני בני
המין השני, שכשלעצמו מהווה חידה גדולה עד מאד, גדולה אפילו
מהחידה הראשונה, ואולי, מהרהרים הם, פתרון החידה האחת יסלול את
דרכם גם לפתרונה של השניה, נותנים למחשבותיהם להפליג, בעירם
אחוז הרווקות הגבוה בעולם, כך קראו פעם, הם לא מצליחים להזכר
היכן בדיוק, ואכן ראו את הרווקות הללו, אך הגישה אליהן כה קשה!
מעולם לא הצליחו לאזור את העוז הדרוש כדי לגשת, נאלצו לשמוע את
סיפורי מכריהם, אשר בסיפוק בלתי מוסתר וללא כל התחשבות הרחיבו
ופירטו כמה קל למצוא נערה אשר תאות לבלות עמך את הלילה, ורק הם
עצמם לא זכו מעולם שדרכם תהיה קלה כל כך, יכלו רק לדמיין זאת,
והנה כבר שוכחים הם כלל מהסוגיה בה עסקו, ובדמיונם חולפות
נערות העיר בשמלות נדיבות מחשופים - ואף כי המחשבה נעימה, יש
בה מן ההפרעה, שיקול דעת צלול היה מעלה כי ככל שמעמקיי המחשוף
במוחם ברורים יותר כך מתמזער הסיכוי לממשותו, והסוגיה בה עסקו
עד לפני כמה רגעים, ואולי אף כמעט שהגיעו לפריצת דרך, מתרחקת
מהם עוד ועוד, ויחד עמה מתרחק פתרונה, ועם פתרונה ההטבות
הכרוכות בו. אך חשיבתם כבר איננה צלולה, הם עסוקים כבר בנערה
אחת, אותה ראו לפני כמה ימים, ליתר דיוק, ראו את עורפה, עמדה
לפניהם בתחנת האוטובוס ולא העזו לפתוח עימה בדברים, או אפילו
לזוז לחלק אחר של התחנה כדי לחזות בפניה; כמה קיללו עצמם על כך
מאוחר יותר. אך הם עצמם, וגם נערה זו ובני ביתה, אחיה הקטנים,
וחבריהם לכיתה, ומורתם, ובעלה של המורה - העושה  את ימיו בתחנת
המשטרה, יומנאי - ומפקד התחנה החדש הנמצא עתה בנופש בעיר אחרת,
וכן סגנו וכל בני משפחתו, ובני משפחתם של אלו, וחבריהם,
וקרוביהם ואף קרובי קרוביהם בארץ ומחוצה לה - אין איש מהם יודע
מתי הגיעה שעת חייו האחרונה. אפילו הנידון למוות, אשר הוצאתו
להורג נקבעה כבר ליום המחרת לשעה כך וכך, אפילו הוא עדיין
מתפלל ומקווה כי מועד זה ישתנה וישונה, וגם פרקליטו הממולח,
שאת מרבית חייו המקצועיים העביר בדחיות של הוצאות להורג, וכן
עדת מפגינים קטנה אך עקשנית - כל אלו עשויים לשנות את שעת
ביצוע גזר הדין. ואפילו אלו שבלבם חושבים כי הדבר נתון בידם,
והם יושבים כבר שעה ארוכה אל מול שולחן קטן בחדרם, עליו מונחת
כוס מים, ולצדה גלולות לבנות בכמות נכבדה, ואולי אקדח מיושן
הוא המונח שם, אפילו הם אינם יודעים האם שעתם האחרונה היא, שכן
כבר עמדו להשליך הגלולות לפיהם ולבלוע אותן ופתאום צלצל
הטלפון, ואת זאת יש לדעת, החיים והמוות קדושים הם אמנם אך
משמצלצל הטלפון יש לענות, וכך, הניחו את הגלולות מידם והרימו
את השפופרת האפורה, וקול מתקתק נשמע מן העבר השני נושא עימו
הצעות לדירת נופש במחיר מיוחד, או מנוי לתיאטרון, מבצע שלא
יחזור עוד, בנימוס הם עונים כי אינם מעוניינים אך הקול מנוסה
הוא גם באלו שאינם מעוניינים ולאלו יש ברשותו הצעות נדיבות עוד
יותר, ולבסוף מטיחים הם בקול מספר קללות נמרצות, ומנתקים את קו
הטלפון. הם שבים עתה אל הכסא, ובאותו הרגע בדיוק, בו עובר
משקלם מגופם אל מסעד הכסא, ושקערורית קטנה ניכרת בו, או אז
נשמעת דפיקה בדלת. הם חוככים בדעתם האם לקום ולבסוף בוחרים
לחכות עד חלוף המקיש. עוברים עוד כמה רגעים עד שזה מוותר,
ובינתיים כבר הגיעה השעה תשע דקות לפני תשע, ובשעה זו משודרת
ברדיו תכנית הזמר החביבה עליהם, ובין כה וכה כבר אין נוחה דעתם
עם ביצוע המעשה. ולסיכומו של דבר, אף אלו החושקים במותם ואף
אלו שאינם מהרהרים בו כלל, איש מהם לא יידע כי שעת חייו
האחרונה הנה הגיעה.

ולשם המשל נתבונן באיש מסויים, ונקדיש לו את תשומת לבנו בשעתו
הגורלית הזו. את שמו לא אמסור, אך אתן בידי הקוראים פרטים
מספקים כדי שיוכלו לזהותו בוודאות. ככלל, איש ממוצע הוא לכל
דבר ועניין, ובמבט ראשון יקשה להבחין בו באיזשהו פרט המעורר
רצון להכירו טוב יותר, והצופים יבכרו לעבור ולדון בנושא שיש בו
משהו העשוי לרתק או להפתיע. מבט שני רק יחזק את הרושם הראשון.
קומתו נמוכה מעט מהרגיל, ואף מהרגיל עבורו, שכן הוא הולך וראשו
שחוח במקצת. יש המשערים שהוא עושה כך משום שראשו גדול יתר על
המידה, ואילו צווארו צר ורפה הוא, ואין הוא מצליח לתמוך במשא
המשונה. אך השערה זו אין עימה כל הגיון, שכן ראשו אינו גדול מן
הממוצע וגם צווארו רגיל הוא. למעשה, תיאורו הפיזי משמים הוא כל
כך, שאם רק אמשיך בו עוד דקה אחת עשויים הקוראים להניח מידם את
התיאור וללכת לסעוד את ליבם. לכן לא אכביר במילים על פרצופו,
או מלבושו, או צורת הליכתו: אלו ילבשו בדמיונם של הקוראים כל
צורה הרצויה להם, ובלבד שזו תהיה עשויה שעמום מופתי. אנו ננסה
להתגבר על סלידתנו מגיבורים משעממים שכאלו, ונאזור עוז לצפות
בו בשעה זו, שכן, את זאת לא נסתיר, אנו מעוניינים בשעה יותר
בגיבור.

השעה היא שעת בוקר, וכדי להקל על מניין הדקות נניח כי השעה
שמונה בדיוק: וגיבורנו לוגם כבר מן הקפה ומעיין בעיתון הבוקר.
העיתון מלא בסיפורים מסמרי שיער, אותיותיו גדולות ואדומות,
ופרצופים מוכרים לעייפה מציצים ממנו אל מטבחו של גיבורנו.
פרצופו של ראש הממשלה מעוך כרגע בין אצבעותיו של הגיבור, שכן
הוא ממוקם בדיוק בנקודה בה אוחז גיבורנו בעיתון: אך פרצופו של
שר המשפטים מוצב בעמדה טובה, ומעייניו ניתן לסקור את החדר בו
עומד הגיבור. זהו מטבח צנוע למראה, מקרר, כיריים, מספר ארונות
מעץ ומגרות בהן מאוחסנים בוודאי כלים או סכו"ם, וכן מדף ועליו
תבלינים מתבלינים שונים. עציץ מוזר במקצת מונח על שידת שיש,
והוא עטוף בניילון קשור בסרט אדום, כאילו הוא ארוז למתנה.
מזווית ראייתו של שר המשפטים לא ניתן להבחין בכיור, אך בוודאי
שישנו כזה, שכן בלעדיו קשה היה לו לגיבורנו להתקין לעצמו את
הקפה; ואת קיומו של הקפה לא ניתן להכחיש שכן מעט ממנו נזל
והכתים את חליפתו הנאה של שר המשפטים, המנוע כרגע מלנקותה. מה
זה שגרם לקפה להשפך, את זאת איננו יודעים. האם חלם גיבורנו
בהקיץ ואגב אורחא היטה את ידו ובה הספל? או שמא זבוב טורדני
החליט להתיישב על אוזנו, והוא ניסה לנערו בתנועות ראש וכתף
מהירות, ובכך גרם לטיפות הקפה לנשור על העיתון? אין זה ברור.
כך או כך הניח הגיבור את העיתון על השולחן, ועל גביו הניח את
ספל הקפה, לדאבונו הרב של שר המשפטים, שכל שדה הראיה שלו נחסם
כליל. גיבורנו ניגש אל עבר הכיור (אה! ובכן צדקנו, ישנו כיור)
ופותח את הברז, ממנו הוא מייבא מעט מים אל חולצתו, שכנראה
נפגעה גם היא מאותו נתז של קפה. לאחר שפשופים מעטים, הוא ממלמל
משהו מבין שפתיו והולך לחדר אחר. כשהוא יוצא ממנו השעה היא כבר
שמונה ושבע דקות, ולגופו חולצה שונה. עתה הוא נכנס אל חדר
השירותים: אנו נמתין לו מחוץ לחדר זה, שכן עניין שבכבוד הוא
בין מחבר וגיבוריו להשאיר להם את מרחב הפרטיות שהם זקוקים לו.
המחבר משתדל שלא ללוותם אל תוך חדרי השירותים, והם מצדם
מתחייבים שלא לבלות שם זמן רב מדי, לקבל החלטות הרות גורל, או
להמלט מן החלון. מהקולות היוצאים מהשירותים ניתן לשער כי
גיבורנו מטיל את מימיו, ולאחר מכן נשמע כי הוא שוטף את ידיו,
אם כי אין זה מן הנמנע כי את הפעולה השניה לא עשה באמת אלא רק
לאוזנינו, וזאת כדי שלא יחשד בחוסר הגיינה, חלילה. הוא יוצא מן
השירותים ומביט בשעונו: השעה שמונה ועשר דקות. הוא תופס בידו
תיק קטן, יוצא מן הבית, נועל את הדלת, יורד מספר מדרגות ונכנס
למכוניתו.

המכונית מיושנת. הוא מסובב את המפתח בחור המתאים ולאחר
רעשרושים נחרוריים בני מספר שניות, המנוע עובר לטרטורו המוכר.
גיבורנו מחליק אך בקושי החוצה מן החניה הצפופה, ומתחיל לנהוג.
האויר בפנים הרכב עבש במקצת, והוא פותח חלון, ומייד סוגר אותו,
שכן האוויר מחוץ לרכב נושא עימו פיח שחור משחור, גיבורנו נוסע
מאחורי משאית. הוא שולח ידו להדליק את הרדיו, וראה זה פלא,
קולו של מי חורק בחלל האוטו, אם לא של מכרנו שר המשפטים, המפאר
את תפקודו שלו בישיבת הממשלה הלילית. היד נשלחת מייד והקול
מושתק. שתים עשרה הדקות הקרובות יחלפו על גיבורנו בנהיגה
שגרתית, ולכן נותיר לו את העונג לעשותן גם ללא הליווי הצמוד
שלנו. ננצל את הזמן העומד לרשותנו, ונדלג לדרוש בשלומה של
בתו.

אנו עומדים בפתחו של בניין גבה-קומה, בקצהה השני של העיר,
ומביטים מעלה אל הקומה השמינית, שם אמורה להתגורר הבת הנדונה.
שמונה קומות אינן עניין של מה בכך ואין לנו אלא לקוות כי
המעלית עובדת כתיקנה. דלת הכניסה לחדר ההמתנה שבקומת הקרקע
סגורה, אך אחד השכנים מגיע ברגע זה מן הרחוב, בידו השמאלית הוא
מחזיק שקית ניילון ובה חלב, שתי לחמניות, ועוד כמה מוצרים
שטיבם אינם ברור, ואת ידו הימנית הוא שולח לתוך כיס מכנסיו,
מוציא מהם מפתח קטן, ופותח את הדלת. אנו נדחקים באין רואה
אחריו, וממשיכים איתו גם כשהוא נכנס אל תוך המעלית. הוא מועיד
את עצמו אל הקומה הרביעית, ואנו כנראה ניאלץ לרדת שם יחד עימו
ולעשות את שאר הדרך ברגל, בחדר המדרגות: אין דבר, גם בקיצור
מחצית הדרך יש משום נחמה. השכן מנצל את זמן הנסיעה כדי להביט
במראה, מה שמעורר בנו תחושה של אי נוחות מסוימת, שכן מאופן
התנהגותו ברור שאין הוא חש כלל בנוכחותנו, מעווה את נחיריו
לימין ולשמאל, דוחק את לשונו אל תוך הצד הפנימי של לחיו כדי
להבליט נקודת חן ולהביט בה בריכוז. נפנה את מבטנו ממנו, ונביט
בסבלנות על הצג המונה את הקומות. המעלית הגיעה לקומה ארבע, הוא
יוצא ממנה, ואנחנו איתו; אנו נפרדים ממנו לשלום, ובתוך רגע קט
אנחנו כבר בקומה השמינית, סוקרים את דלת הכניסה לדירתה של
הבת.

אם מראהו של גיבור הסיפור הטיל עלינו שעמום, הרי מראה דלת
הכניסה לדירתה של ביתו אינו מהווה שיפור של ממש. בחלוף דקה של
המתנה חסרת תוחלת מול הדלת, ולאחר התלבטות של ממש האם ביכולתנו
להתערב בהתרחשות על ידי לחיצה על פעמון הדירה, או שמא יש בכך
משום חציה של הקווים, הלא נראים אך מוגדרים בהחלט, בין גיבורי
הסיפור לבינינו, אנו נזכרים כי גם לו נרצה בכך לא נוכל לצלצל
בפעמון, שכן אין לנו יכולת ליצור נוכחות של ממש בתוך ההתרחשות
בסיפור; עם זאת שמורה לנו זכות אחרת, מענגת לא פחות, לחלוף על
פני דלתות סגורות ולהופיע הישר בתוך חדרה של הבת. אנחנו עושים
זאת והדבר מעורר בנו מבוכה מעורבת בהנאה, שכן הבת שוכבת עדיין
במיטתה, שמיכה עוטפת ברישול את גופה, היא שקועה עוד בשינה, ו -
ככל שניתן לשפוט - אינה מכוסה בבגדים מרובים יתר על המידה. אם
בעת שהותנו במעלית, יחד עם השכן, חשנו באי-נוחות על שחדרנו
לתוך פרטיותו, בעוד הוא מעווה את פניו אל מול המראה, הרי שעתה
אנו מרגישים בהחלט בנוח בתוך חדירה זו לפרטיות: לא כל כך משום
הצפיה בגוף הערום, כמו מתוך ההרגשה כי אנו נמצאים בתחום
הסקרנות הבריאה, המציצנות שעדיין אינה פולשנית יתר על המידה.
הבת ממלמלת דבר מה ומתהפכת על צידה, מושכת את השמיכה איתה; אנו
נרתעים קלות, כאילו אם רק תתעורר תבחין מייד בנוכחותנו - שטות
מוחלטת, כמובן - וממשיכים לסקור את גופה בריכוז רב. לא בכל יום
מזדמן לסקור מקרוב כל כך גוף של אדם שאינו מוכר. והנה אין אנו
יחידים! יד גברית מופיעה לה לפתע על כתפה של הבת, כל כך היינו
מרוכזים בה שכלל לא הבחנו, גבר שוכב לצדה, ובניגוד לה, הנראית
כמנסה לישון, נראה זה כער ומעורר בהחלט. היד אינה נשארת על
הכתף אלא חודרת תחת השמיכה, והגבר, המחובר אל היד, מצמיד את
גופו אל הבת ומתחיל נושך קלות בצווארה. רגלו, בינתיים, מנסה
לרכוש בעלות על פלג גופה התחתון, ואנו מתחילים לתמוה האם היא
עדיין ישנונית ולכן אינה מעוניינת, או שאינה מעוניינת ולכן
עדיין ישנונית. התמיהה כלשעצמה אינה רבת חשיבות, אך היא מספקת
לנו סיבה נוחה להאריך את שהותנו בחדר זה. לטיפותיו ולחיצותיו
של הגבר מתגברות, הבת אינה משתפת פעולה אך גם אינה מנערת אותו
כליל, ואנו מתחילים לשאול את עצמנו לטיבה של מערכת היחסים של
הזוג הצעיר והפעיל למחצה. סקירת חדר השינה אינה מעלה מסקנות חד
משמעיות בנושא זה, אם כי התפזורת של ביגוד תחתון ברחבי החדר
מעלה בנו את התחושה כי איחרנו לבוא, וכי היה עלינו להתייצב שמה
בליל אמש. תוך סקירת החדר נופל מבטנו על השעון, ובמורת רוח קלה
אנו עוזבים את הזירה וחוזרים אל גיבורנו, בקצה השני של העיר.

השעה תהיה כבר שמונה ועשרים ושתיים דקות, כשתפתח הדלת אל תוך
משרד עמוס רעשים קטנים, ופנימה יצעד גיבורנו השחוח. הדלת
הנפתחת כמעט ותחבוט בראשו של אדם השרוע מעברה השני על הרצפה,
והוא ממשש בידיו ומחפש אחר חפץ קטן שבוודאי נפל לו. שני
סנטימטרים בלבד מפרידים בין הדלת לבין הראש הקרח, וגיבורנו
מביט בתמהון-משהו על הדמות השרועה על הרצפה תחתיו. "אלוהים
ישמור. מה אתה עושה שם למטה? אתה בקו הבריאות?" שואל גיבורנו
בתמהון מעורב בדאגה, ונענה ב"כן, כן, רוב תודות, זה פשוט
הצפרח...", המלה האחרונה קשה להבנה, שכן היא נאמרת כשראשו של
השרוע כבר שוב מופנה אל הרצפה. נראה כי למרות אי הבהירות שבה,
התשובה מספקת את גיבורנו, שמדלג מעל גבו של השרוע ונע פנימה אל
תוך המשרד. אשה בגיל העמידה, שיערה צבוע ירוק, מחייכת אליו,
והוא מברך אותה ב"בוקר טוב". לאחר מכן הוא מגיע אל שולחן משרדי
מהוה, ומתחיל לפתוח בו מגירות. איש אינו מתעניין במעשיו, ואנו
יכולים לשער כי זהו שולחנו שלו. לאחר שהוא פותח וסוגר חליפות
את המגרות, מרים מכל אחת מהן ערימות של ניירות ומחזיר אותן
למקומן, הוא נראה כאובד עצות. הוא פונה אל ירוקת השיער ושואל
אותה שאלה, וזו מצביעה לו על השולחן שלו. או אז הוא מבחין
בחבילת ניירות כרוכים יחדיו, מכניס אותה אל תיקו ופונה לצאת מן
המשרד. שעון הקיר מראה כי בעוד דקה השעה תהיה שמונה ומחצה, אך
כך הוא מראה מזה כבר ארבעה חודשים, כך שמוטב כי לא נסתמך עליו.
גיבורנו מציץ בשעון היד שלו: שמונה ומחצה. בסמוך לדלת עומד
השרוע - לאור השינוי במצבו מוטב אולי כי נמצא לו כינוי אחר,
למשל, מר ש' - ומביט בגיבורנו בבלבול מה. גיבורנו חולף על פניו
בחיוך מנומס, שולח את ידו לעבר הידית, עוד רגע קט והוא כבר
מעברה השני של הדלת, כשהוא שומע את שמו מצטלצל בפיה של ירוקת
השיער. הוא מהסס קצרות, האם יוכל לעשות עצמו כאילו לא שמע את
הקריאה, אך היסוסו ניכר בתנועותיו, ובכך הוא כבר חושף כי שמע
גם שמע. בכתפיים רפות הוא מסתובב לעברה.

חיוך של סיפוק מוזר עולה על פניה של ירוקת השיער בעת שגיבורנו
מסתובב. כל כך מוזר הוא החיוך, שכאשר גיבורנו מבחין בו הוא
מתחבט בשאלה האם בחיוך מדובר, או שמא ציץ של צנונית נתקע בין
שיניה של הגברת, והיא מנסה, בלהטוטנות של לשונה, ומבלי להיעזר
בידים, להוציאו ממקום מחבואו. לבסוף היא פוצה את פיה, ופולטת
החוצה מספר מלים שהתבשלו בתוך גרונה יתר על המידה, ולכן, כך
נראה, צלילם נושא עימו טעם רע. הטעם חודר דרך אוזניו של
גיבורנו ומתפשט בחלל פיו, ובנסיון להפטר מהמרירות הוא יורק
החוצה מספר מלים משלו. אלו עושות עצמן באיטיות לעבר פרצופה של
ירוקת השיער, חלקן נופלות בדרך מכובד משקלן, אחרות ניתכות
בפרצופה ומתנפצות שם לרסיסי רסיסים, ויש בהן כמה שמגיעות
לאוזניה ומתדלקות את השרשרת מחדש. מר ש' עומד בין גיבורנו
וירוקת השיער - ובכן לא ממש בין, הוא לוקח מרחק בטחון של שני
צעדים מקו האש - ומביט בפרצוף המום למדי בהתרחשויות. מלים
תועות מוצאות עצמן לעתים עושות את דרכן אליו, והוא מנסה
להתגונן מהן בעזרת הקלסר החום שהוא אוחז בשתי ידיו. אחרי
דקותיים כאלו, כשעל רצפת המשרד כבר שכבה נאה של רסיסי מלים
ואותיות, עוד רגע קט ואנו מתפתים לשוב ולבדוק בשלומה של הבת,
והנה זורק גיבורנו צרור מלים קצרות המכוון לנקודה מסויימת, מעט
גבוה מעל לאוזנה הימנית של ירוקת השיער: זו מסתובבת לתפוס את
הצרור, והוא מנצל את ההסחה כדי לסובב אליה את גבו, לצאת
במהירות מהמשרד ולסגור את הדלת מאחוריו.

גיבורנו מחוץ למשרד. הניירות בתיקו, התיק בידו. הוא יורד
במדרגות קומה אחת, וקומה נוספת, ויוצא אל הרחוב. שם הוא פונה
ימינה, וצעדו נעשה נמרץ-משהו.

יום קיץ הוא, ואף כי השעה עדיין שעת-בוקר, האויר כבר חם.
גיבורנו מתהלך בתוך אויר חם זה, אגלי זיעה מתחילים להופיע על
מצחו, והוא עובר לצד השני של הרחוב, המוצל. הוא מגיע אל מעבר
חציה, ממתין כהלכה עד להתחלפות האור ברמזור, ועם הופעתו של
האיש בירוק הוא ממשיך קדימה. אנשים עוברים ברחוב, אך אינם
מסתכלים אליו. ניתן אף לומר כי הם אינם מסתכלים כלל: הם רק
עוברים. מחשבה מטרידה מנקרת במוחו של גיבורנו. הוא חש בניקור,
אך אינו מצליח לזהות את המחשבה. עוד הוא מהרהר בכך, והוא מוצא
את עצמו עומד אל מול גדר של בית נמוך קומה, בית מספר שמונה.
הוא פותח את תיקו להציץ בניירותיו, מדפדף בהם קלות לוודא כי
זכר נכון: אכן, שמונה. הוא פותח את השער וצועד בשביל קטן אל
דלת הבית. השביל מפריד בין חלקי גינה עתידית, שברגע זה כוללת
אדמה חומה וצינורות השקיה, ותו לא. גיבורנו עובר בשביל ונעמד
אל מול דלת עץ. בתנועה לא מודעת הוא מעביר את הניירות מתחת
זרועו הימנית לידו השמאלית, ובימנית מקיש בדלת שלוש נקישות.
אין מענה.
הוא מביט בשעון: שמונה ארבעים ושמונה.
הוא ממתין.
הוא מקיש שוב בדלת, הפעם בעוצמה גדולה יותר.
אין מענה.
הוא תר אחר פעמון: אין. הוא מקיש בשלישית.
הוא מתרחק מעט מן הדלת, מציץ ימינה ושמאלה, חוזר בשביל, מביט
אל תיבת הדואר, העמוסה בניירות פרסום. הוא מתקרב שוב אל הדלת,
מצמיד אוזנו אליה. אין הוא שומע קול. לבסוף הוא נאנח, מיטיב את
הניירות תחת זרועו, חוזר שוב בשביל, וסוגר אחריו את השער.
פניו שוב אל הרחוב. הוא אינו מפנה מבטו אל השעון, אינו מודע
לגורליותה של השעה. הוא חוצה את הכביש, מהורהר, מכונית מתקרבת
במהירות והוא אינו משגיח בה, היא עוצרת בחריקת בלמים, היושב
בסמוך להגה מקלל בשלל שפות, גיבורנו אינו מבחין בכך וממשיך
לחצות אל המדרכה אשר בצד השני, אחר-כך מדלג מעל גדר אבן קטנה,
והנה הוא בתוך פארק ציבורי. הוא שם פעמיו אל עבר ספסל, אך
לעיניו מתגלה זוג אוהבים היושב שם, והוא נאלץ לעבור על פניהם,
יד הבחור נוברת תחת חולצתה של הבחורה; בהמשך השביל, מעבר לעץ
שענפיו משתרכים-נוגעים באדמה, ספסל נוסף, ריק. הוא מגיע אליו
ומתיישב. השעה שמונה וחמישים וארבע דקות.

על מה הוא חושב?

מבטו משוטט על פני הסביבה. רגע קצר הוא מחליף מבטים עם חתול
שחור-פרווה, אך החתול אינו מגלה בו עניין מיוחד וממשיך בדרכו.
אחר-כך מביט גיבורנו מעט בזוג על הספסל הסמוך אליו. הוא אינו
מביט ממש, חלילה לו מעשות כדבר הזה; אך עיניו בוהות לכיוון
הכללי בו הם נמצאים, ומבלי משים נפלטת מפיו אנחה קטנה, שקטה.
הבחור העסוק בנבירה נתקל במבטו הלא-ממוקד של גיבורנו, ומחזיר
לו מבט ממוקד ומאיים; גיבורנו מתעורר מבהייתו ומסיט מייד את
מבטו לכיוון הנגדי, וגם את צורת ישיבתו הוא משנה, כך שלא יהיה
כלל ספק בכך שאינו מתעניין בתוצאות החפירה של הצעיר. עיניו
נחות עתה על תא טלפון, והוא ממצמץ פתאום כאילו הקיץ מחלום. הוא
קם, טופח קלות על מכנסיו על מנת לנער לכלוך שאולי דבק בהם,
והולך לעבר הטלפון. הוא מרים בעדינות את השפופרת, מביט בה
לוודא שאינה מרוחה בנוזל כזה או אחר, תוצאת תעלולי נערים מליל
אמש, מכניס מטבע אל תוך החריץ ושולח את אצבעו להקיש על
הכפתורים, הממוספרים כראוי. אצבעו נעצרת סנטימטרים ספורים לפני
המקשים, שוהה שם כמה רגעים, ולאחר מונחת השפורפרת על כנה,
המטבע נופל אל תא העודף הקטן ונאסף על ידי גיבורנו. נראה כי
הוא נמלך בדעתו. או שלא? ידו האחת עדיין מחזיקה בשפופרת. עוד
כמה רגעים עוברים. הוא מרים שוב את השפופרת, מכניס שוב את
המטבע, ומחייג.

איננו יודעים היכן מצלצל הטלפון, אך יש גם יש בידינו ניחוש,
שגם אם יתברר שאינו מדויק, הרי שלא נצטער על שבדקנו את
נכונותו. אנו שוב בדירת הבת. הטלפון, המונח בסמוך למיטה,
מצלצל. ובכן, נראה שצדקנו, או שיש כאן צירוף מקרים נדיר למדי.
אנו מעבירים את מבטנו בתקווה מן הטלפון למיטה - השמיכה המקומטת
עודנה כאן, כמוה גם שני הכרים - אך המיטה ריקה. היכן הזוג
הצעיר? מעל לצלצול אנחנו יכולים לשמוע נקישת כפית בכוס, אות
לכך ששניהם, או לפחות אחד מהם, במטבח. והנה גם קול מים זורמים
בצינורות - מישהו כנראה מקלח את גופו. הטלפון ממשיך לצלצל.
מעברו האחר עומד גיבורנו, רגלו הימנית מקישה מבלי משים בעצבנות
על המדרכת, ובצד הזה, צלצול ועוד צלצול, גלי הקול מתפשטים בחדר
השינה, ניתזים מן הקירות וניתכים זה בזה, חלקם אף נספג בשמיכה,
אך איש אינו טורח לענות. אם הבת היא שמתקלחת והגבר הוא שבמטבח,
אנו נגלה כנראה סלחנות לאי-ההיענות לצלצול המתחנן, ונניח כי
הבת לא שמעה אותו כלל, וכי הגבר אינו מרגיש בטוח מספיק במעמדו
בדירה זו כדי לענות; אך אולי הבת היא שבמטבח והגבר הוא המתקלח?
ובכן מדוע אין היא עונה? בוודאי שומעת את הצלצול. מדוע אין היא
עונה? ובחושבנו כך אנו מבטאים בדיוק את מה ששפתיו של גיבורנו
הוגות ללא קול. צלצול נוסף והוא מחליט לוותר, מניח את השפופרת
על כנה. מכשיר הטלפון, המורגל כבר במתקשרים כמוהו, פולט לעברו
שוב את המטבע, אך גיבורנו כבר אינו מגלה בכך עניין ומניח לו
להצטלצל במקומו: יאסוף אותו כבר מי שיאסוף.

גיבורנו נע שוב לעבר הספסל, ומתיישב עליו. תנועותיו עתה איטיות
יותר, כבדות, מהורהרות. הוא אינו מסתכל בשעונו, אך אנו עושים
זאת: בעוד דקה השעה תהיה תשע. ידו השמאלית אוחזת בספסל, סמוך
לרגלו. ידו הימנית פשוטה על המסעד, אצבעותיו מתופפות בהיסח
הדעת על קרש העץ. מבטו אינו ממוקד. שערו מפוזר מעט, תוצאת
ההליכה וההזעה. גילוחו מרושל. חמישים שניות. לראשונה אנו
מתפנים להישיר מבט ולסקור במדויק את פניו של האיש. נמנענו מכך
כאשר התוודענו אליו. פטרנו את עצמנו בכך שפרצופו "רגיל", אפילו
"משמים". ובכל זאת, פנים לו. צלקת ישנה קטנה היורדת מהמצח
לכיוון הגבה הימנית, תוצאת תאונת אופניים מן הילדות או משהו
דומה. הגבה הימנית נדמית כעבה מעט יותר מהשמאלית, ובשמאלית שתי
שערות בהירות יותר. אין מבחינים בכך מרחוק, אך אנו קרובים אליו
עתה כל כך שמבלי משים כמעט ואיננו נושמים, לבל יחוש בהבל פינו.
עיניו, חומות, אישונים רחבים למדי - מה השעה? חצי דקה? - חוטי
דם זעירים ניכרים על פני המשטח הלבן, הביצתי; ריסיו נדמים
כנרפים. ריס אחד נפל, והוא נח לו תחת העין. האף למוד קינוחים
והצרבויות-שמש למכביר, אדמדם יתר על המידה, הנחיר השמאלי רחב
מעט מן הימני, אך כך הוא הדבר אצל מרבית האנשים. עשרים שניות.
שפתיו פסוקות מעט. סנטרו שמוט. אנו מתרחקים מעט, כמו תופסים
נקודת תצפית על כולו. עשר שניות. הבחור על הספסל הסמוך מפסיק
את הנבירה ומוציא את ידו מתחת החולצה. שמונה שניות. מאחורינו
תנועת מכוניות סדירה, רעשנית, אך אנו לא קשובים לרעש הרחוב.
אנו ממוקדים בגיבורנו. חמש שניות. אצבעות ימינו עדיין מתופפות
על מסעד הספסל. טק, טק, ט-טק.
שתי שניות. אנו עוצרים את נשימתנו.
השעה תשע.
השעה תשע.
אנו תרים בפניו של גיבורנו אחר רמז לתחושותיו. עיניו מתכווצות
מעט. האם...? לא. כנראה חש בריס. הוא מפסיק את התיפוף, ובאצבעו
מסיר את הריס, מביט בו מקרוב, ואז נושף עליו. ידו חוזרת
לתופף.
טק, טק, ט-טק.
מה מתרחש?
השעה כבר תשע ודקה. ככל שאנו יכולים לשפוט, גיבורנו חש בטוב.
אך משהו קורה! נראה כי הוא חש כאב בידו השמאלית. מה הוא חש?
עקצוצים? הוא מביט בידו, ומניע אותה באי נוחות. האם זהו הרגע
הגורלי? הוא מתחיל לנער את כתפו, והיד מתנערת עימה. תנועת הדם
לידו מואצת. העקצוצים נחלשים מעט - האמנם? כן, נחלשים. והנה
כבר פסקו לחלוטין.
מערכות גופו עובדות כסדרן.
הזוג בספסל הסמוך קם ומתחיל לנוע בשביל לכיוון גיבורנו. אהה!
השערה חדשה: הגבר ודאי נפגע מנעיצת המבטים הלא מכוונת של
גיבורנו, ועתה, חמום מוח, בכוונתו לתקוף אותו. הדבר לא ישא חן
בעיני נערתו, כמו גם בעיניה של מערכת המשפט, אך זו עובדת לאט,
ובכל אופן היא איננה בראש מעייניו של הגבר חמום המוח ברגע זה.
הנה, הם מתקרבים. גיבורנו כלל אינו מבחין בהם, מבטו נוטה אל
הצד השני. עוד כמה פסיעות. ידו של הבחור נשלחת לכיס מכנסיו.
עוד שני צעדים... צעד אחד... ו... הנה... אולם... השניים...
כיצד יתכן הדבר... השניים חולפים על פניו... אולי רק לשם
ההטעיה? אך לא... הם ממשיכים בדרכם, כלל אינם מזכים אותו במבט.

תשע וארבע דקות. גיבורנו חי כדבעי.

אין זה מטבעו של אדם לדעת מתי הגיעה שעת חייו האחרונה, ונראה
כי גם אין זה מטבענו שלנו.

חי גיבורנו שעה ככל השעות בחייו. יחיה כנראה עוד רבות כאלו.
נחיה גם אנחנו שעות רבות משלנו.

בכך תמה מעשיה קצרה זו. מה יעלה עוד בגורלו של גיבורנו, לא
נדע. לא נדע גם על גורל בתו, מיהו הגבר שעשה עמה את הלילה, כמה
זמן עוד יחיו ביחד וכמה זמן עוד יחיה כל אחד מהם בנפרד. ירוקת
השיער ומר ש', השכן עם החלב, הזוג אשר על הספסל - לאן יקח אותם
הגורל וכמה זמן עוד ימשיכו לחיות, לא נדע, גם לשוחח עמם לא
נוכל, אך אנו מקווים בהחלט כי חייהם עוד יהיו ארוכים ובריאים.
ובנוגע לשר המשפטים - איתו יתכן כי נוכל לשוחח, אך את תקוותינו
בנוגע אליו מוטב שנשמור לעצמנו, ונמנע מלהכביר במלים בנושא זה.