אוקיי, יצירה שחייבים לכתוב.
אחת שחושבים עליה כל הזמן בעצם. כל החיים.
בעצם, כל פעם היא משתנה, לא צפויה.
כל שנה מחדש היא עולה לי לראש. מציפה אותי במחשבות, רגשות.
שנייה לפני היומהולדת. ועוד יום כיפור.
אי אפשר להתחמק. זה יקח אותך לא משנה מה
ובסוף תיכנע.
אין מנוס מלחשוב על החיים. על התבגרות, על מה שעברת והבנת.
על כמה פעמים שהתאכזבת מאנשים. כמה פעמים איכזבת.
כמה פעמים נתת עוד סיכוי וקיווית בכל הלב שזה יעזור.
כמה אנשים חדשים הכרת וכמה עזבת.
כמה קשרים התנתקו בגלל עצלנות. כמה מתוך ריב.
ותמשיך לחשוב על מה שקיווית להשיג בשנה הזאת ואיך חשבת שהכל
יהיה שונה. ואיך הכל יצא אחרת. אבל לאו דווקא לרעה.
גדלת, התבגרת.
ואתה תמיד חושב שהלב שלך התקשח קצת יותר. שעכשיו קשה יותר
לפגוע בך אבל זה אף פעם לא נכון. וזה לא כל כך נורא לתת את הלב
שלך לאחרים.
בסוף מישהו ידע מה לעשות איתו.
ואז אתה חושב על הדברים שנשארו בדיוק אותו דבר. ואיך היית בטוח
שהם לא. ויש דברים שאתה שמח שנשארו. למרות שאם היו שואלים אותך
לפני שנה, אז היית אומר שזה חייב להשתנות.
דברים כמו תמימות.
וכל שנה אתה קולט מחדש שבאמת אתה זוכר את הדברים שלא עשית.
ובעיקר עליהם אתה מתחרט. על החלטות שלא החלטת, על מעשים שלא
עשית. אבל אתה יודע עכשיו שלא הייתה דרך אחרת. ורק הדרך הזו
הבילה אותך למי שאתה.
ואתה חושב גם על העתיד. כי העבר תמיד מוביל לעתיד.
אתה כבר מבין את זה עכשיו.
ואתה חושב על מה שעוד יש לך להשיג. בטווח הקצר.
כמו להוריד שלושה קילו ולקנות עוד ספר אקורדים וללכת לערב במה
2 עם החבר הכי טוב שלך לשעבר.
ויש המון כאלה. משימות שמחכות לך מעבר לפינה.
ואתה יודע שאין לחץ זמנים כי ברגע שתבצע אחת, תבוא עוד אחת.
ויש משימות יותר רחוקות. בעצם, לא תמיד רחוקות יותר. אולי פשוט
עמוקות יותר.
דברים שאתה ממש מדחיק.
כמו לבקר שוב בקבר של סבתא שלך. זה עם הפרח. ולבכות.
ולספר לה כמה החיים שלך השתנו מהפעם הקודמת. ולדעת שהיא יודעת
הכל.
ולמצוא אהבה אמיתית. לא מישהו לצאת איתו.
בן זוג. מישהו שתוכל לספר לו הכל. ולדעת שכמה שהחיים חרא
לפעמים, במיוחד בצבא, יש אותו. מישהו שיוכיח ש"אנחנו שניים,
בטח לא לבד, הו הנה השמיים, מנסים לשלוח יד" זה משפט עם
משמעות.
ויש עוד המון. המון מחשבות שמציפות לך את הלב.
ונמאס לך לחשוב עליהם.
ולפעמים זה מפחיד אותך שאתה מבין שאתה קצת כמו האנשים שאתה לא
אוהב. ולפעמים אתה אוהב להיות לבד. יותר משאתה רוצה להודות
בזה. ונמאס לך מכולם. ואתה ממש לא מנסה להתחבר לאנשים.
כי גם לך מותר להיות קצת רע או ציני. ולא תמיד מר נחמד.
אבל אז מישהו מחזיר אותך לקרקע. מישהו שאתה באמת אוהב.
ולפעמים מפחיד אותך כשאתה לבד ויש שקט. שקט שחודר את הטלויזיה
והטלפון. את הכל. שקט שמזכיר לך אפילו את המוות.
ואתה מפחד. ומרגיש אבוד בעולם. ואז אתה מתפלל שמישהו יבוא ויקח
אותך משם. גם אם זה בבית שלך.
לבד זה מבפנים. לא משנה איפה אתה או עם מי.
גם בטחון עצמי. בעצם, רוב הדברים. כמו שלווה, ואושר.אבל גם
שנאה.
ולפעמים טוב יכול לצאת מהשקט הזה. כי ברגעים כאלו, כשאתה מרגיש
קצת יותר בטוח, אתה פתאום קולט שכולם מרגישים ככה.
שכולם מפחדים מאותם הדברים. ואז אתה מנסה להבין יותר ולהשתדל
יותר. וגם לא אכפת לך מריכולים ואנשים רעים כי אתה מבין שהם
פשוט מפחדים יותר ממך.
ופתאום אתה מרגיש באמת באמת טוב.
ואתה יכול להמשיך הלאה.