אמא של אווה באה לבקרני יום אחד בחלום, בינואר, לתת לאווה
תפוז. היא בהריון. אמרה לי. נתנה לי תפוז ואמרה לי לכי, תני
לאווה...
אחר כך אווה אמרה לי שאכן הבת שלה בהריון.
זה היה תחילת הרומן שלי עם אמא של אווה. אישה גדולה מהחיים.
טריפוליטאית שבאה לאשכנזיה בדם בחלום. ואני האשכנזיה, הרגשתי
את הטריפולטאית הזו, ואימצתי אותה אלי. את המסרים שלה לבת שלה
מסרתי כלשונן.

וביום הכפור הזה, היא באה לנחמני. הפעם לא בחלום.

אמא של אווה עם הנשמה הגדולה, שהייתה אוספת לביתה ילדים זרים
ונותנת להם בית.
אמא עם נשמה גדולה, שהייתה מניקה תינוקות של אמהות שלא היה להן
חלב אם משלהן לתת לתינוקן.
אז אמא של אווה, ביום הכפור הקדוש הזה באה אלי גם. היא יושבת
פה מרחפת מעל ראשי
למרות שאני הולכת לעשות היום מוסקה.
היא, לא אכפת לה אם אני מקיימת הכל כמצוות החג. היא אכפת לה אם
כואב לי או לא.
היא עצמה תקיים ותעשה ותבשל במעוד מועד, היא תעביד עצמה בפרך,
אבל לעולם, לעולם לא תשפוט ולא תבקר משהו שלא יכול להתמיד
בכך.
היא רואה את האדם... היא רואה את נשמתי המיוסרת, והיא באה
לעטוף אותי באהבתה, ובחום לבה, היא באה לנחמני, ולהרגיעני ביום
קדוש זה שבו אני הולכת לעשות מוסקה.
כי רק היא יודעת ומבינה, שהמוסקה הזו לשחר, היא לא המטרה. היא
רק האמצעי לא להרגיש את כאבי הלב והפחד והריקנות.
היא יודעת שהעשייה הזו "שלא במקומה" היא, היא בדיוק כן
במקומה.
כי זה יום שיש לי שקט וסבלנות. השכנים לא מרעישים, ולא דופקים
לי על הראש בינתיים.
שחר אצל ההורים. ואני לבד עם עצמי ועם אמא של אווה ארדלי.
שאפילו את שמה של האם אינני זוכרת.
אבל היא, מה אכפת לה אם אני זוכרת את שמה או לא.
אכפת לה שאני עובדת עם אווה. והנה פרץ דמעות חדש מופיע, אכפת
לה שאני עם אווה עובדת. אכפת לה שאעביר לאווה את המסרים, ואם
אני כה כזאתי, אז למה שלא תרעיף מעלי את טוביה, ומטעמיה?

וזה יום הכפור שלי. שרק התחיל.