תוהה אם לכל אחד יש רגע כזה
של להסתכל בלבן של העין
לכל הדברים שעשית לא נכון,
לבן חולה, אפרפר, מכוער..

כשזה בא בקטן יש עוד על מה להתמקח-
קצת התגמשות מצד כל הנוגעים בדבר
ויהיה בסדר,
אבל מה קורה כשזה משהו עקרוני?
כשזה משהו בסיסי?
משהו שכבר מושתת חזק במהות שלך..?
מה קורה כשהלבן האפרפר נחשף
לוחש לך:
"הנה, ככה בדיוק דפקת לעצמך כל כל הרבה בחיים.."?

אתה מקשיב לשקט שעכשיו, אותו השקט שהיה גם אז
כל פעם
ומבין שהשקט הזה הוא הצליל של הזדמנות שהוחמצה
של דלת נטרקת בפניך
דלת לאפשרות שמאוד רצית, שאולי היתה מביאה אותך
קרוב יותר למה שנועדת להיות,
למקום בו היית מוצא את האושר,
ומי שטרק את הדלת הזו
זה אתה.

קשוב חסר אונים לשקט הלבנבן אפרפר,
לשקט החולה,
ושום דבר לא מפריע לו
כי אין לך מושג קלוש מה לעשות
מאיפה בכלל להתחיל,
כל מה שאתה יודע לעשות
זה להקשיב מרותק לשקט הזה שמעביר בך צמרמורת
ולהכנע ליאוש
לא יכול אפילו להאשים את כל מי שלא לימד אותך אחרת
זה ממילא לא יעזור
זו לא בעיה שלהם,
זה החיים שלך-
הכלום שהם
מול העולם המלא שיכלו להיות
אם רק..
הית יודע להשלים את המשפט הזה.