הזמן האט כמו גלגל רולטה המאבד את תנופתו. הוא חש בדם קופא
בעורקיו, במחשבה המתהווה בתודעתו מתמוגגת כערפל, במוות לוכד את
הנשימה המטפסת בגרונו ולא מניח לה. עורו התרפה על עצמותיו,
לשונו צנחה אל תוך בריכת הרוק הסמיכה שמתחתיה, ושפתיו
המתייבשות התמצקו, והחלו מתפוררות כמו נשל של נחש. ראשו נשמט
אחורה, וכלי הדם המנופחים באוויר המתוחים בתוך גרונו נתבלטו
החוצה בחרכים מפותלים שנראו כמו שבילי נמלים בתוך סלע. ליבו
נמחץ בפעימה אחרונה, ונשבה במצב הזה, דרוך להזניק את הדם אל
תוך התאים שלא עוד יכלו לקבל אותו.
אלא שהוא עדיין לא מת. הוא היה חלש מכדי לגבש את זה אף כרעיון
או ידיעה בתוך המחילות המעוקלות של מוחו הגווע, אך ההכרה בכך
הייתה קיימת במקום כלשהו בתוכו באופן מעורפל, כה מעורפל עד כי
היא נעלמה והופיעה לפרקים, מעומעמת כמו קרן שמש בודדת וחמקמקה
המפציעה בתוך יום שמדמדם אל תוך אפלת הלילה. המוות פעפע דרכו,
כמו רוח המנשבת בצמרות העצים ומטלטלת את העלים, אך לא אוספת
אותם. הוא היה במצב של העדר כאב, או של כאב כה נורא ויוקד עד
כי הוא נבלם בפני עורקיו ברמת האיברים שנפגעו.
עיניו נעצמו לאט לאט, כאילו בכוחו של כוח הכבידה בלבד, כולאות
אותו בעלטה המוחלטת שמאחורי עפעפיו, בתוך חושך מושלם, ללא
צללים או מעמקים, כמו זה הנשקף בתהומות אישוניו של החתול.
אז הגיעו היצורים, נאספים אל גופו, מחלחלים אל כל חלל בבשרו,
ממלאים כל נקבובית בעורו. פעילותם הייתה מהירה ואחידה, כמו של
בעירות קטנות שמתלכדות ללהבה פראית אחת. כמו מלאכתם, גם תודעתם
התחלקה לרבבות של רבבות, מותירה כל יצור בפני עצמו לוט בערפל
לגבי משמעות פעולותיו. אלא שהיישות הכוללת ידעה גם ידעה. היא
שאבה. היא ינקה את הנשמה מהגוף הדועך, מושכת את פיסות הנפש
מתוך הריק המפריד בין התאים, מספקת בהן את רעבונה האינסופי.
ואז לפתע הוא חש את עצמו נקרע, מתפלח למאות אלפי רסיסים,
תודעתו מתמוססת בתוך היצורים הזעירים, כמו ציור בחול הנמחה
בפני הגשם. ולפתע מצחו התנקה מקמטים, והחרשים בפאתי ארובות
עיניו התיישרו. שפתיו נמתחו מעט בחיוך מותש.סוף סוף זכה
בשלווה.
אור שטף אותו ממנורת הלילה שבצד מיטתו, תחילה בזרזיף מדולדל,
ואז בפרץ גועש, כמו מים המתבקעים דרך סכר. הוא הקיץ, זינק
לישיבה, וכאב התפרץ במעלה עמוד השדרה שלו, גורם לגבו הזקן
להתקשח, ולשיניו לחרוק. הוא מת בחלומו, אך נותר מתבוסס בסבלו
בחייו. הוא ניסה להרדם אל תוך מותו פעם נוספת, אך הדממה סירב
להתממש.
בחוץ שרקה הרוח. פורעת ענפיו של עץ יחידי, מבדרת את עליו, אך
לא מנתקת אותם מענפיהם. |
