מה נורא המקום הזה! רוח שורקת בחוץ - רוח חזקה, מזרחית המרעידה
את החלונות. אני קם וסוגר אותם, את כל החלונות המזרחיים הפונים
אל הבניין שממול שמסתיר את העיר שנחה לה עכשיו באורותיה. לא
עיר היא, למעשה, אלא אורות קטנים צהובים מסתירים צלליות נראות
לא נראות.
מה יפה ירושלים בחושך, כליל קיץ כשהחמה כבר אינה יוקדת והרוח
הירושלמית כל כך מצננת את הגוף, את הבתים ואתה מסתגר בחדר קורא
על מקומות רחוקים-רחוקים, כאילו אלפי שנות דור עברו מאז, כאילו
בארץ אחרת ישנם אנשים שמתגעגעים לרפתות, ליזהר, לשדות, לריח
החציר.
מה לי ולזה?

קירות האבן שפעם היתה אותנטית ועכשיו היא ציפוי. אבן שהיתה
רוצה להיות ירושלמית, קרה, חזקה בת הרים. אבן שהיתה רוצה להיות
כמו פרצופי הזקנים - החלוצים או האינדאינים של קארל מאי, סחופי
רוחות, עזי מבע, כהים, שזופים או נחושים. פרצופים אותם הערצתי
תמיד. אותם ולא את הזקנים החכמים, חמורי הסבר היושבים בספריות
עתיקות. קולות צעדיהם מהדהדים באולמות אדירים וריקים על מדרגות
ארוכות ארוכות... אני רואה את עצמי שם באולמות מינאס טירית,
הלבנה, הזקנה, שבה ספרים מעלים אבק ומולה כמעבר לחומה המולת
החיים, הקרב והעיר.

ירושלים הרים סביב לה והיא שוכבת ביניהם, אורותיה מרצדים והיא
חבויה. שקט בה עכשיו, הדי הקרבות נדמו. שבת. מגדל השן שוכן מול
ביתי בהר שממול, מעבר לעיר, מבוצר, בנוי כטירה עתיקה ובתוכו
היכלות גדולים חסרי פאר וחצרות קטנות, קצת דשא ומעט צל יש שם
ביום. אך לחזות אפשר משם מעל הר הצופים. אז אני רואה אותה חרבה
שהרי לא כך כתוב: "ציון שדה תחרש". ההרים כולם כאילו ניטלו מהם
הבתים, רק טרסות ריקות ופתאום היער חוזר אליה גדל, מתפשט, עתיק
ראשתי, יער אלונים ואלות, ירוק עד וזיתים...

ושוב אני מסתכל: נמה ירושלים.