זה היה יום חם מעט יותר מהרגיל.
אם כי אף פעם אי אפשר לדעת בנושאים כאלה, אומרים שזה
סובייקטיבי. לכן אפשר להגיד שתחושת הרוב קובעת. אם כי לעולם אי
אפשר לדעת, בעיקר בזמנים של מגפת שפעת המונית.  
מזל שאין הרבה חולים כאלה בזמן הזה. מלבד, אולי, החזאים.

"כבר הרבה זמן לא הייתה עבודה הגונה," חשב ג'ון, שתפקידו היה
הכנת ארונות-הקבורה של העיירה.
"כבר בזמן שהיינו כאן שני אנשים אמרתי שיש במקום הזה יותר מדי
אנשים," הוא רטן לעצמו, בזמן שהלך לראות את התחזית. התחזית
החודשית של תעשיית ארונות הקבורה, כמובן.

מחשב העל עבד בקצב. מחשב, מכפיל, משאר, ועורך הרבה פעולות
מסובכות שהוא עצמו אינו יכול להסביר. סביר שג'ון יהיה מרוצה
לאחר שיצפה בתוצאות-על לוח המחשב היה כתוב: "תאריך - 30/8:
1,2,3, לאחר כמה דקות של חישובים מסובכים מאין-כמוהם, עתידים
למות כל אוכלוסיית המין האנושי בקירוב".

הטלפון צלצל. צליל צורמני משהו.
"כאן ג'ון?" זה היה קולו של לקוח. בדרך כלל הם מתקשרים בזמנים
לא נוחים.
ג'ון רצה ללכת לשירותים.
"מדבר."
"אני רוצה להזמין קבר לתאריך השני לתשיעי."
"תקופה עמוסה, מה?" שאל ג'ון בנימה מליצית.
"אמ... כן..." אמר הקול באי-נוחות והמשיך "אולי תוכל לבוא
לראות אותו יומיים לפני? לוח הזמנים שלי עמוס. אומרים לך להרוג
אדם ומשאירים לך את ההתעסקות בסידורי הקבורה..."
"מתי רצית שאני אבוא?"
"בשלושים לחודש, בשעה..." ג'ון קטע אותו.
"מצטער, אבל אני חושש שלא אוכל להגיע. כנראה שאהיה עסוק
באפוקליפסה."


הטלפון התנתק.
בין לבין עיסוקים משמעותיים כגון גינון ושינה, חשב ג'ון על
בעיה עקרונית.
"בעולם יש כמה אלפי... מיליוני... מיליארדי..." הוא לא מצא
תיאור יותר טוב מ"בין הרבה ליותר מדי אנשים".
וכשהמשיך לחשוב על זה - "לא יהיה מי שיאסוף בשבילי את כל
הגופות. אני אצטרך לסחוב אותן בעצמי. אין לי תקציב כדי לסחור
מי שיעשה את זה בשבילי. בסוף הם עוד ירקבו ולא יהיה מה לקבור,
ואז לא יהיה צורך בארונות קבורה. לא, זה לא טוב, עדיף שכל אחד
ימות בזמן אחר ויהיה לי מספיק זמן להכין את כל הארונות."
מה שהניע אותו לחשוב את המחשבה המתבקשת, שהיא הנקודה הברורה
בכל ספור שכזה. "אני רעב." ומיד לאחר מכן "כדאי לעצור את
האפוקליפסה".