שלוש מילים, רק שלוש מילים הוא אומר לי. והמילים האלה, קטנות
וקצרות ככל שיהיו, ממיסות את ליבי כחמאה וגורמות לי להגיע
לרקיע התשיעי בשיא המהירות ולשקול אף להישאר שם לכמה זמן. אני
אוהב אותך, הוא אומר, מסתכל לי בעיניים בכל החושך הזה של
לפנות-בוקר, כשהוא מעיר אותי, כי הוא לא יכל לישון בלי החיבוק
שלי. "את מדהימה, יפהפייה, מתוקה שלי, אהובתי", הוא לוחש לי
באוזן, ואני, עם כל קורי השינה שמסרבים לעזוב אותי בארבע וחצי
בבוקר, לא יכולה להתאפק ומחייכת אליו. הוא מחייך אליי בחזרה,
חיוך מתוק שרק הוא יכול להפיק, ומתכרבל איתי מתחת לשמיכה. בכל
זאת, הוא לא מצליח לישון. לא משנה מה קורה. הוא כבר התעורר,
והחליט שהוא רוצה ללטף אותי, לחבק ולנשק, וכל דבר אחר שעולה
בדעתו. הוא רוצה, ואני - חוצפה, אני ישנה לי. בכל שניה שהוא
מפסיק להניע את ידו ושפתיו על גופי, אני צונחת בשיא המהירות אל
תהום השינה המבורכת של אמצע הלילה, אחרי כל-כך הרבה לילות של
מחסור אמיתי בשעות שניה, והוא, שקולט שאני באמת עייפה כמו
שאמרתי ושלהעיר אותי הוא כבר לא כל-כך יצליח, ממשיך לנשק אותי
בתקווה, או שמא סתם כדי להרגיש אותי לידו. פתאום, אאוט אוף דה
בלו, אני פותחת את פי, ולפני שהוא מספיק להשחיל את לשונו
לנשיקה ארוכה ועדינה, אני מבקשת ממנו כוס מים. כשהוא הולך
למטבח, מבואס קלות, אני מוצאת לי זמן, חצי דקה בערך, לשקוע
בחלומות מתוקים ועמוקים, מהם הוא מעיר אותי, שוב, בליטופים עם
כוס מים בידו. "שתי, הבאתי לך מים. גם קרח, כמו שאת אוהבת".
ואני מסתכלת עליו, בחדר האפל, רואה את תווי הפנים שלו אך
בקושי, ממששת את פניו כדי למצוא את השפתיים שאותן אני מנשקת
ואומרת להן "תודה, חמוד". המים קרים. הם מצליחים לעורר אותי
קצת, אבל מה זה קצת? אחרי חצי שעה נוספת הוא מתייאש ממני ואנו
חוזרים לישון כמו בני אדם.
שבע בבוקר, השעון-רדיו מתחיל לעבוד, אני מתעוררת עם עייפות
בוקר קלה ועם חיוך רחב, כדי למצוא את הבחור שלי, אהוב לבי,
מסתכל עליי עם החיוך המוכר שלו. אני מחבקת אותו עם כל כולי,
לב, גוף ונשמה. אהבת אותו נורא. הכי בעולם. אבל אין זמן, הוא
צריך ללכת וגם אני לא בדיוק מקדימה לעיסוקיי, מה לעשות. גם
כאן, הכל צריך להיגמר בסוף. עוד חיבוק, עוד נשיקה, מנסים לדחות
את מה שיצטרך לקרות ממילא בעוד מספר דקות. כן, השגרה ידועה
כהורסת רומנטיקה מס' 1, ואף על-פיה הצלחתי, באחת הפעמים
היחידות בחיי, לחוות את הקטע הרומנטי בלי שאחד מהצדדים יעשה
פאדיחות אלו או אחרות, ועם הרבה אהבה. כי באמת, ולא משנה כמה
הוא יגיד לי את זה או כמה אני אחשוב על זה לעצמי, אני אוהבת
אותו, והמילים האלה לא יאבדו מקסמן לעולם, כל עוד זה נוגע לי.

סתם רציתי לשתף את העולם בקטע נחמד שהיה לי, ולקוות בשביל כולם
שקטעים כמו זה ירבו ויקרו לכולנו בתדירות יותר גבוהה, אבל לא
גבוהה מדי, כדי שלא יאבד הקסם...