[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אור אור
/
חמורים בצד הדרך

קשה לדעת מאיפה להתחיל,
ברור שהכל התחיל משיחת טלפון, שזה יכל להיות ממש טוב, אם זאת
הייתה שיחת טלפון מהסוג שגורם להשתלשלות אירועים מסעירה בחיי
מקבל השיחה, אבל זה לא סיפור מהסוג הזה.

אגב סיפורים, זה רק אני, או שהדמות הראשית ב-catcher in the
rye גרמה לכולם לחשוב שככל שהדמות הראשית בסיפור עוברת יותר
ייסורים ככה הסיפור יותר טוב? למה אין סיפורים על אנשים
שנשואים באושר?

בכל מקרה שיחת הטלפון גרמה לי להגיע לתחנה המרכזית במוצאי יום
כיפור, המקום היה שומם.
התיישבתי ממש מול איפה שדלת האוטובוס תהיה כשהוא יחנה להעלות
נוסעים, אט אט התחילו לזרום אנשים וכולם לתחנה שלי. היו שם
נשים וטף, חיילים על מדים, חיילים בסנדלים וכמה שהיו חייבים
לעשן לפני הנסיעה. כשיש סיטואציה כזאת שמחכים לאוטובוס אני לא
יודע על מה אנשים אחרים חושבים, אבל לי מאוד מעניין: היו שם
כמה חתולי רחוב שזכו לרחמי האישה שיושבת בכניסה לשירותים, ושני
אנשים גבר ואישה שרק עכשיו הגיעו ורצו לעשן, האישה התיישבה עם
הגב אליי, ראיתי שהיה לה קפוצ'ון כחול שמאחורה (רק את הצד הזה
ראיתי) יש ציור של איש בועל יעל זכר עם קרניים, ומתחת כיתוב של
"עכשיו הם גומרים" או משהו כזה. זה הזכיר לי שיחה עם ידיד,
שסיפר לי כמה כיף להתחיל שיחה עם אנשים שאתה לא מכיר בהערה כמו
"איזו חולצה מעניינת יש לך". אבל גיליתי שהיא מהמעשנים, וזה
דחה אותי.

נהג האוטובוס שהחנה את האוטובוס, והלך, חזר לאוטובוס עם כוס
קפה ביד ופתח את הדלת, עליתי ראשון ובחרתי מקום משובח. חיילת
עלתה, התיישבה לפניי וקישקשה בטלפון. עשיתי תמרון התחמקות
לספסל יותר מאחורה, לתדהמת איש שבדיוק התיישב מאחורי, ובטח חשב
שזה בגללו. התיישבתי מאחוריו ואז צילצל טלפון למישהו בצד השני
של המעבר והקפיץ אותו. הבחור ענה לשיחה וכבר נראה מוגזם לעבור
פעמיים מקום,למזלי הוא לא היה מאלו שמקשקשים כל הנסיעה.
האוטובוס יצא לדרך. מאחורי ישב מישהו, שכן התחיל שיחה עם מישהי
שהוא לא מכיר, והם דיברו על שטויות לא חשובות. פתאום צלצל
הטלפון של הבחורה והשיחה נקטעה. חשבתי לעצמי האם הבחור מקווה
שזה אח שלה או ידיד הומו, והאם ייצא לו משהו מזה.

חלף זמן נסיעה ניכר,והגענו, נראה לי, לגבעת אולגה. האוטובוס
עצר כמו בסרט מצויר, ונראה כאילו חלקים מסוימים בו מתנגשים
בחלקים אחרים, אנשים התחילו לעלות וזה לא נפסק. הם נאלצו
לעמוד.
איכשהו נראה לי שהאוטובוס התפלג לשתי קבוצות שמתעבות אחת את
השנייה: היושבים והעומדים.
אין לי הסבר, זה פשוט נראה ככה.
לידי ישבה חיילת, שנראתה לי מוכרת, אבל לא אמרתי לה כי היא
ציינה בטלפון למישהו שהיא במצב רוח שקט, ואז היא גם שמה
אוזניות והאזינה לדיסקמן.
יש לי קטע כזה, שהתחיל בילדות, שאני בטוח שעוד המון אנשים
עושים בנסיעות, כי כולנו מושפעים מהאלימות בטלוויזיה וסרטים:
אתה מסתכל בחלון וכל אוטו שחולף לכיוון ההפוך - אתה מדמיין
שאתה משמיד אותו עם נשק כלשהוא. אני  נוסע די הרבה, אז זאת כבר
שריטה עמוקה אצלי, אבל זה הופך למשעמם די מהר ומפסיקים עם זה.

החיילת שלידי התחלפה בנערה (יכול להיות שדתיה), והטלפון שלי
רטט. שלא כמו אנשים ברבריים, אני שם אותו על מצב שקט
באוטובוס/מונית, כדי לא להפריע ולגרום לאנשים מוזרים לקפוץ
בחרדה.
זאת הייתה הידידה, ששיחת הטלפון ממנה גרמה לי לעלות על
האוטובוס.
יש שינוי בתכנית, ואני צריך לרדת לפני התחנה המרכזית
בת"א-בחניון ארלוזורוב.

התמרמרתי, כי לא ידעתי איך לזהות את המקום בחושך, אז פניתי
לנערה שלידי, ואחר כך לזה שדיבר עם הבחורה מאחוריי (היא כבר
ירדה בינתיים), הוא אמר שהוא יודע בערך איפה זה.
יום אחרי זה, בשעות הבוקר, אני עומד בטרמפיאדה וצופה בחיילים
עושים מד"ס בשבילי הפרדסים שליד בסיס צומת בית ליד. לידי בחור
שנראה קצת לא בסדר, וערבי חביב השתופף לו עם סיגריה בציפיה
לאוטובוס. הוא לא עצר וחיכיתי כבר די הרבה זמן. אני והערבי
גילינו, שפה הם לא עוצרים בכלל, מפי בחורה שישבה וחיכתה למשיח
או לטרמפ. השארנו את הבחור שקצת לא בסדר, והלכנו לתחנות ליד
הבסיס (איפה שהיה פיגוע פעם). היתה שם ערימה של צנ"פים (צנחן
נופל כינוי גנאי לחיילי הצנחנים) שחיכו לאוטובוס. אני והערבי
הלכנו לתחנה שלנו, ואמרתי לו שיש פה אוטובוס למקום שהוא צריך
והתאכזבתי שהוא לא עלה על האוטובוס שלי כשזה הגיע. יכולנו
להגיע שנינו ליעד שלי ולצחוק על כל הסבל שחלקנו בדרכנו המשותפת
לשם, אבל לא, הוא לא עלה.
התחלנו לנסוע ואחרי כברת דרך האוטובוס פנה להיכנס לחדרה; אני
יודע כי הייתה בצד הדרך שנשקפת מחלון האוטובוס חומה עם המילה
חדרה עליה. לפתע ראיתי חמורים קשורים, סתם ככה בשום מקום. ישר
קפץ לי לראש הסיפור "חמורים" של דיוויד גרוסמן, שקראתי בספר
אצל החברה שלי לשעבר פעם. כמוני מסופר שם על בחור שנוסע לפגוש
חברים ישנים מתקופה אחרת בחייו.
הגעתי הביתה בסופו של דבר.
בכניסה לבניין שלי דרכתי על חרא של כלבים. אין צדק בעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מבין -
אם יש 24 שעות
ביממה 7 ימים
בשבוע 4 שבועות
בחודש 12 חודשים
בשנה וכ-80 שנה
בתוחלת חיי אדם
ממוצע - איך זה
שאין לך זמן
לצאת איתי???


מטריד כרוני


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/11/04 19:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה