רצית, לחמת, ירקת דם, אכלת בוץ, פרצת, הדפת, לחמת בעוז, חלמת,
בנית, יישבת, הפרחת, הבאת צאצאים לעולם, גידלת אותם בפינוק,
נתת להם את כל מה שלך לא היה, הקלת על חייהם חסכת להם כסף, הכל
בא להם בקלות.
עכשיו מה?
עכשיו אתה מושלך, מוזנח, קטן מצומק ועלוב, עזוב, נטוש, ערך
נשכח, דל ואביון, מוטל בהזנחה פושעת, מתנערים מאחריות כלפייך,
ובמקרה הטוב אתה מושלך לאיזה בית אבות מרוחק, ובאים לבקר אותך
בחגים, כדי שתתן עוד איזה שמעטה לילדים.
והמדינה?
או המדינה זה סיפור מעולם אחר, זו שנתת לה את נשמתך, זוכר? היא
מקווה שלא. היא בונה על הסניליות שלך, על האלצהיימר, המאכל כל
חלקה טובה בגופך, כמו אויב הפוגע בגופך החסון והבריא.
היא יודעת שמעולם לא דרשת דבר בתמורה, היא יודעת שמאז ומעולם
הסתפקת במועט, היא מבטלת כל חשיבות שיחסה בעבר לתשתיות שהקמת,
ומתעלמת ממך כאבק שחלף עם הרוח, היא כבר מזמן ניקתה את אבק
השריפה מקני הנשק הישנים אשר הוחלפו בנשקים אוטומטים. תראה מה
זה - אפילו לכדורים אין היום יעוד אישי וספיציפי, אין הבחנה
בין אדם לאדם, לפחות בזה אפשר להגיד בפה מלא שאין אפליה.
אתה סיפור של פרח שקמל, פרח מבשר בשורה, שילחת שורשיך עמוק
באדמה, וכנראה רק כשתגיע לעברה השני יזכרו את מה שעשית, ויבכו
את תפארתך. גם לפרחים היום יש שינויים גנטיים, שיבוטים
ושידרוגים. כשאתה תחלוף מן העולם, יעלם הדבר הטבעי האחרון עלי
אדמות. שלום לכן תקוות, שלום לעקרון.