נפרדנו אחרי חצי שנה של סבל ושמחה. הוא היה דומה מדי לאקס שלי,
אבל אותו הצלחתי לסבול יותר: חצי שנה - 6 חודשים - 24 שבועות -
180 ימים.
האהבה שלנו היתה חלשה מדי, השנאה שלנו היתה חזקה מדי.
זאת היתה מלחמה תמידית בין חזקים לחלשים. בין מיעוטים לרבים.
אהבה היא טובה, שנאה היא רעה. תמיד אומרים שהטוב ינצח אבל פה
הרע ניצח, משהו כמו 100-0, ממש מרגיש כמו משחק כדורסל מזוין.
פשוט נהננו לריב, האדרנלין בצרחות, בדחיפות. ההנאה בפיוס,
בלהגיד סליחה ואחר-כך סתם להתחבק ולהראות כאילו כלום לא קרה.
חברים שלנו חשבו שנתחתן. "אתם מתנהגים כמו זוג נשוי, תתחתנו,
שלא תלך לצבא, זה לא מתאים לה, תתחתנו, תחיו 5 שנים ותתגרשו",
ככה הם היו אומרים לנו.
אבל אנחנו הצלחנו לשרוד רק חצי שנה - 6 חודשים - 24 שבועות -
180 ימים.
עד כמה שאהבתי אותו לא יכולתי לסבול אותו. נמאס לי כבר לראת
אותו, אבל הייתי מכורה אליו. כמו שנרקומן מכור לסמים שלו, ויום
בלי הוא חוטף קריז, אז ככה אני יום בלעדיו - מתחרפנת לחלוטין.
כשהוא נסע לשבוע הרגשתי ריקנות, ספרתי את השעות עד שהוא יחזור,
ובאותו הזמן כל-כך שמחתי שהוא לא כאן, שלא ראיתי אותו כל-כך
הרבה זמן.
שישאר שם, להתגעגע זה עדיף מלריב.
הוא חזר יום לפני החצי שנה שלנו, כל-כך שמחנו לראות אחד את
השני. התחבקנו, התנשקנו, לא רצינו להיפרד אחד מהשני.
הרגשתי את זה מגיע, האדרנלין עולה לי למוח, החיבוק הדביק
והאוהב הזה נמאס עלי. שבוע בלי מריבות זה שיא בשבילי, בשבילנו,
גם הוא אשם.
התגעגעת אלי? פגשת כוסיות? שמרת אמונים? בכוח אני מנסה למצוא
משהו לריב עליו. אבל הוא אי-שם בנסיעה שלו, נמאס לו מלריב. הוא
המשיך לחבק אותי בחיבוק הדביק הזה, ואני לא יכולתי לסבול את
זה.
נהניתי אבל סבלתי, לא רציתי שהרגע הזה יגמר אבל הייתי מוכרחה.
השנאה ניצחה את האהבה.
זאת מלחמה אין-סופית, האהבה והשנאה.