היה היתה פעם, בארץ רחוקה, ממלכה קטנה מוקפת יער
בזו הממלכה שלט מלך זקן, ולו בן צעיר, נסיך יפה תואר.
ובאחד הכפרים הנידחים בממלכה, גדל למשפחת רועי צאן
עלם צעיר שאהב לטייל בטבע, והיה מתהלך לו בינות ליערות,
הנחלים והשדות.
לאותו הבחור היתה אהובה, נערה טובת מראה מבנות המקום
והשניים היו מבלים ימים ולילות בשיחות מלב אל לב
או סתם שיחות קלילות.
כולם ידעו שהשניים נועדו להתחתן,
למרות שלאיש מהם לא היה רכוש,
ועל כן החליט הנער, ביום נמהר אחד, לצאת למסע ולשוב בעל ממון,
כדי שיוכל לשאת את אהבת נעוריו בכבוד, אם לא לבנות לה ארמון
לקח גיבורנו תרמיל, נטל לעצמו מקל, ויצא לתור את אדמת האל,
במהלך מסעו נדד בין ממלכות, פגש אנשים טובים וגם טובים פחות
הגיע למקומות רחוקים ושכוחי אל, מקומות מסוכנים ומקומות יפים,
נלחם במפלצות רבות, בשודדים, במלכים רשעים
ואפילו במכשפה אחת עם ציפורניים שבורות
את רוב השלל של קרבותיו הרבים, נהג לחלק בין עניים מרודים,
ורק חלק קטן היה שם במשמרת - חסכון לנערת זכרונו הנהדרת
בארצות ההן יצא שמעו כעז נפש והגון,
והוא זכה לכבוד ולברכות מכל הבריות
אך לארץ מכורתו שמעו כלל לא הגיע,
ואט אט החל להשכח מלב כל מכריו
וכך, בעודו נלחם את מלחמות האומללים,
מגן על החלש ומסלק העריצים,
החלה אהובת רועה הצאן לשעבר לרעות בשדות זרים,
ושדות נאים היו אלה, כי פגשה היא באקראי
את הנסיך יפה התואר והחכם.
השניים נשבו זו בקסמו של זה וזה בקסמה של זו, ולאחר תקופת
חיזור לא ארוכה - ביקש יורש העצר את ידה
מידי פעם עוד נזכרה הנערה המתבגרת בעלם הצעיר,
אך ליבה חיש הוסט מדמיון אל מציאות,
כי כולם הרי אמרו שהוא כבר בטח מת
גיבורנו, אין צורך לומר, המשיך לצבור צלקות וחבורות,
כשלנגד עיניו תמיד עומדת נערתו האוהבת,
ולא פילל הוא כלל כי מלבה נשתכח זה מכבר,
וכי אפילו הוריו החלו סוברים
שהוא כבר איננו בגדר החיים
לאחר שנים מספר כשצבר מספיק ממון, כבוד ותהילה,
שם פעמיו הנער (שכבר לא היה עוד נער) לעבר מולדתו הרחוקה
לאחר מסע ארוך ודי קשה, סוף סוף חצה הגבול ושב לביתו.
אחוז תזזית שאל אודות אהובתו, אפילו לא הספיק לנשום,
ונענה בידי עובר ושב: "אתה מתלוצץ וודאי, הרי נישאה שלשום !"
מילא הצער את ליבו של גיבורנו המהולל,
אך לא איש כמוהו ירים ידיו אל על,
מצולק מקרבות ושבע דם ומלחמות,
החליט לצאת למאבק אחרון - על ליבה של נערה
היה בטוח שהיתה פה איזו תרמית,
ושבטח בכח גזל אותה ממנו הנסיך,
וכך, בצעדים ארוכים כשבליבו השחור חוגג, שירך דרכו לעבר הטירה
בדרכו הרג, ללא רחם, את כל אנשי המלך שאת תוכניתו ניסו לסכל,
וכך בושר עליו בארמון - רוצח מתועב
שבא לגנוב מהנסיך את נסיכתו,
וכל חיילי המלך והגיבורים העזים נקראו מיד לעצור את הליסטים
אפס, נערנו הנועז פרץ בכח של הלב
את כל חומות האדם שהציבו בפניו
וכך, בדם יזע ודמעות, פילס דרכו לעבר האולם המפואר
בו שהה הנסיך ואשתו,
ולא ידע כי באולם הוצב משמר כבד,
אותו לא יוכל לחצות אדם בודד.
הגיע בריצה, כשחרבו נוטפת דם, ונעמד מול אהובתו המתפלצת מיראה
- "הצל אותי מחילול כבודי" לנסיכה קראה.
ולפני שעל אהבתו היה סיפק בידו להצהיר,
סימן הנסיך האמיץ-מרחוק בידו,
ומכל הכיוונים החלו לעוף חיצים וחניתות,
ופילחו את גופו של גיבורנו למוד התלאות
מתבוסס בדמו כרע אפיים ארצה,
ועוד הספיק לשמוע את כולם מריעים,
אהובתו נרגעת ומנשקת לנסיכה הנבחר,
וכולם שמחים ומאושרים שהאיום הוסר
ובנשימתו האחרונה תהה בליבו -
"הרי זו אגדה, ואני הגיבור הטוב, כל מה שרציתי היה רק לאהוב,
אז איך זה שהפסדתי, שמישהו יבאר,
מי בכלל את האגדה הזו חיבר?"
ושבריר שניה לפני שליבו נדם לעד, במפתיע לו התחוור,
שהוא בעצם האיש הרע באגדה של מישהו אחר,
ושהסוף הרע שלו יזכר לעד, כסוף הטוב של יורש העצר המיועד
ובלהט השמחה, הברכות והשחוק, רק ילד אחד קטן התפלא נורא
כשראה דמעה מתנוססת בעינו של האיש הרע |