העזתי להביט בין סורגי חיי,
העזתי לראות שהם שם.
העזתי אפילו לחוש.
העזתי לדחופם ולמשוך,
מבין הסורגים את היד להושיט.
אך איש לא ראה.
העזתי לצעוק ולבכות
וידיי מושטות אל האור,
אבל איש לא שמע.
עברו ימים ארוכים כלילות.
איך בכלל העזתי לרצות?
איש לא נמצא.
רציתי כל כך, אך עכשיו,
גופי הקטן מתכווץ בפינה,
מפוחד, כואב וחבול.
ולי... נשארה עוד נוצה לבנה.
האם איתה עוד אעוף?
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.