"שוקעים בבוץ, מתפללים להיחלץ ממנו, נחלצים מן הבוץ, מתפללים
לטבול בדבש. טובלים בדבש, מתפללים שמישהו אחר ישקע בבוץ. מה
איפוא תמצית חיינו? התפילה!" חנוך לוין, "הזונה מאוהיו".

התבוננתי בגופתו הקרה של בנג'י בחוסר-אונים, מסרב להאמין כי
החפץ הדומם והשבור הזה היה - רק לפני שעות מספר - כלבי האהוב.
הוריי הביטו בי בהבנה. "תראי אותו, אסתר," אמר אבי בקול-לחישה
מלא רחמנות שנקלט באוזניי. "תראי כמה שהוא עצוב על הכלב שלו
שמת."
"כן, אתה צודק, מודי. זה באמת מאוד עצוב." לאחר דברים אלו הם
לקחו כמה צעדים אחורה, מתוך הסכמה שבשתיקה, כנראה, להניח לי
באבלי.
ואני המשכתי להסתכל על גופתו הרזה, ורגשות תסכול החלו לצוץ
אט-אט בראשי.
"בנזונה," מלמלתי חרש אל עבר הגוויה המרופטת. "בנזונה קטן, ככה
אתה משאיר אותי לבד? שתיים-עשרה שנה אתה מושך אותי אחרייך
בחגורה הקטנה שלך, שתיים-עשרה שנה אני מנגב לך את החרא
מהרחוב... וככה אתה גומל לי? בורח לכביש כשאתה יודע שבאה משאית
ונדרס?! מי אתה חושב שאתה, הא??? מי??? יא חרא, יא שמוק, יא
פוץ, יא מכ..."
לחישותי הפכו לצעקות, והוריי מיהרו לסחוב אותי - עיניי מלאות
הדמעות מצמצמות את יכולתי להתנגד - אל מחוץ למרפאת הווטרינר.
"די, מותק, אנחנו אוהבים אותך," אמרה אימי ואימצה אותי לחיבוק
חם. אבי עמד מאחוריי וטפח על גבי, ואני התמסרתי לחיבוקים
ולטפיחות כעובר המתמסר לרחם אימו.

את הימים הבאים ביליתי בחוסר-מעש מוחלט. ניתקתי את הטלפון
הסלולרי שלי, מתוך מחשבה שמחווה זו תבהיר לעולם כי איבדתי כל
רצון למגע כלשהו עימו. לבסוף אף מחוסר-המעש מאסתי, והבנתי
שהדרך היחידה להשיב את האושר לחיי, היא על-ידי מציאת תחליף
הולם לבנג'י. עליי למצוא, ידעתי, כלב שיחליף את מקומו של
בנג'י, כלב שיגרור אותי ברחבי העיר כעבדו הנרצע. והחשוב מכל -
כלב אשר ייאלץ אותי לאסוף את צואתו, ללא הבדל ריח, מרקם וצבע,
מפחד שהשכנים יצעקו עליי ויזמינו פקחים של העירייה.
מוחי הציע לתלות מודעות על נער המעוניין להוציא כלבים בשביל
אחרים. תמורת סכום סמלי, כמובן, שלא יחשדו במשהו, חס וחלילה.
את הרעיון הזה ביטלתי במהרה. אף-אחד לא ירצה לאמץ לחיקו נער,
שמתגייס בעוד כחודשיים לצבא, כמוציא הכלבים הקבוע, לא משנה כמה
כסף הוא ידרוש. אנשים אוהבים קביעות, המשכיות, אמינות. הם לא
יקבלו בשמחה איזה קקר שצץ לו כך סתם ביום אחד, וביום הבא עלול
להיעלם כלעומת שבא.
גם לאמץ כלב חדש לא ממש הייתה אפשרות, שהרי לאחר שאתגייס
יוותרו הוריי לבדם אל מול המפלץ שאבחר לעצמי.
התחלתי - אם כן - לארוב לכלבים. עקבתי אחרי אנשים שהוציאו את
כלביהם, מנסה לתפוס כאלו שמניחים לכלביהם להטיל את צואתם מבלי
שיאספו אותה אחר-כך. כשמצאתי כאלו - במקום לדווח עליהם לרשויות
כמו אזרח מהשורה - פשוט שלפתי שקית ניילון מתוך כיסי, אספתי את
הצואה בעצמי, והטלתי אותה בתוך פח האשפה הקרוב.
אך עד מהרה גם בפעולה זאת מאסתי; חשתי יותר מדי כמו מנקה רחוב
ופחות מדי כמו פח אשפה, אם תרצו. ההבדל ברור - מנקה רחוב הוא
אדם פשוט שאינו שותף פעיל בתהליך האשפתי - הוא רק מנקה את
הדברים שאחרים לא נתנו את הדעת עליהם. פח האשפה, לעומתו, הוא
יציב ואיתן. אנשים ניגשים אליו, לפרקים אף מתכופפים אליו
כנתינים, וזורקים לתוכו את הלכלוך בידיעה שיש להם על מי לסמוך.
פח האשפה הוא חלק פעיל מההתרחשות האשפתית!
אבל בעצם, חשבתי לעצמי, על מי אני מנסה לעבוד? בנג'י נהג כלפיי
יותר כפי שמתנהגים אל מנקה רחוב, ולא כפי שמתנהגים אל פח אשפה.
אבל עדיין - היו כמה רגעים קסומים במהלך הקשר בינינו, בהם
בנג'י היה מישיר עימי את מבטו, כמסתכל על שווה-ערך...
גמרתי בליבי שתמו ימיי כמנקה רחובות. מעתה - אהיה פח אשפה, או
שלא אהיה כלל. אך כיצד ליישם החלטה זו, הייתה קושייה שונה
לחלוטין.

נסעתי לתל-אביב.
מקודם חשבתי בקטן. לא רק כלבים זקוקים לפחי-אשפה, הבנתי. ישנם
גם בני-האדם. בתל-אביב יש פחי אשפה רבים. חלקם עשויים פלסטיק,
חלקם ברזל, אך אף אחד מהם, ידעתי, אינו משתווה אליי.
הסתובבתי בחשש בין עוברי-האורח והטיפוסים התמוהים שהתגשמו אל
מול עיניי, בשעת לילה מאוחרת זו.
ניגשתי אל קבצן, שהושיט לי מיד כובע מלא בשקלים ועשרות אגורות,
כמרמז לי דבר. אך בפי הייתה הצעה הרבה יותר משתלמת מאשר כמה
שקלים עלובים שהוא בין כה יוציא על סמים או אלכוהול, כמו שאמא
שלי תמיד אומרת.
"בחייך, תן לי שקל," התחנן הקבצן.
"לא," סירבתי כשאת שפתיי מקיף חיוך, שבמבט לאחור ייתכן והיה
קצת מוגזם.
"אז 'סתלק מפה, יא הומו!" הוא גער לעברי, מסלק אותי ממנו.
ניסיתי להפציר בפניו שייתן לי רק כמה דקות להסביר לו את ההצעה
הנפלאה שבפי, אך דבריי היו לריק. הקבצן הוא ההתגלמות המוחלטת
של הביטוי "זמן שווה כסף", כידוע.
גם הקבצנים הבאים אליהם פניתי הגיבו באופן דומה, וכבר התחלתי
לומר נואש. התיישבתי בתסכול מסויים על מדרכת הרחוב, נשען על
הקיר של סמטה צרה הנחה בשקט בין שתי חנויות.
לפתע קול לחישה מהורהר בקע מעומק הסמטה.
"לא הולך לך, הא? אתה מרגיש יותר מסריח מ... מפח אשפה, אה?"
"כ... כן..." עניתי בהיסוס.
"בוא, תיכנס," הזמין אותי הקול בנדיבות. "יש כאן מספיק מקום."
קמתי על רגליי ופסעתי באיטיות אל תוך הסמטה.
כשנכנסתי, צינה קרה אפפה אותי, ונאלצתי לנער אותה מעליי לפני
שיכולתי להמשיך ללכת. החושך עטף אותי בבת אחת, כאילו מישהו סגר
מכסה מעל הכניסה לסמטה. נאלצתי לצעוד צעדים קלים וקצרים, מקווה
לא לדרוך על המזמין הנדיב שלי.
"תעצור," פקד עליי. עתה יכולתי להבחין טוב יותר כי מדובר, ככל
הנראה, בקולו של אדם זקן. יותר מזה, היה לו קול חולני של אדם
העומד להתפגר בכל רגע נתון. קיוויתי שהרגע הנתון הזה לא יהיה
עכשיו, לא היה בי רצון להיפגש עם המוות בשעה כל-כך מאוחרת של
הלילה.
"שלום," אמרתי, מנסה להחליף בקולי את דאגתי ממצבו הרפואי
בסקרנות נערית.
"שב," הוא הציע, ויכולתי לשמוע אותו נע קלות על גבי משטח
קרטון.
לפתע החלו להתגנב לאפי ריחות המקום - ריקבון מטריד, שאריות של
ירקות ופירות שכבר התקלקלו ממזמן, וריח שומני שעטף את הכל
במעין לחות מטרידה.
התיישבתי על-יד הזקן, מרגיש כאילו מחצתי בישיבתי מאות מקקים.
"אז מה?" הוא שאל אותי, מצחקק ומשתנק למשמע ניסיונותיו העלובים
שלו עצמו לפתח שיחה.
"אז מה..." אמרתי בקול שאני עצמי לא הצלחתי לפענח. משהו שבין
ייאוש לבין ידידותיות. מסיבה לא ברורה הרגשתי כאילו אני בבית.
כוכו הקרטוני של הזקן היה נעים - בדרכו שלו - וגם הזקן עצמו
הקרין מידה של חום.
"אם הייתה לי טיפה של שכל," אמר לי הזקן, "הייתי נוסע
לחולון."
"חולון?..." שאלתי, קולי גדוש בתמיהה מפקפקת.
"כן... חולון. לפני הרבה מאוד שנים, מישהו סיפר לי על הזונה
מחולון. הזונה מחולון עשירה כל-כך, שהיא לא לוקחת כסף. היא לא
צריכה כסף, יש לה מספיק. יש לה בית ענק עם ג'קוזי, בריכה
אולימפית, מגרש טניס ומיטה חמישה מטר! והכי חשוב - יש לה שם
מחסור עצום בפחי-אשפה... המחלקה התברואתית לא כל-כך מתפקדת שם,
בחולון."
ליבי החל לפעום במרץ. הזונה מחולון. הלא זה כל-כך פשוט! כל
שעליי לעשות זה לסוע לעיר הרחוקה, לגשת אל הזונה, להציע את
עצמי, והיא בוודאי תקבל אותי בשמחה, תאמץ אותי לחיקה, תמלא
אותי באשפתה...
"למה אתה לא נסעת לשם עדיין?" שאלתי לפתע, קולי מתמלא חשדנות.
"אני חוסך." הוא הסביר לי, מתחיל להשתנק יותר ויותר בין מילה
ומילה. "יום אחד יהיה לי מספיק כסף כדי לסוע לשם, ואז היא תבוא
אליי, תקבל אותי בחיוך, ותגיד - בוא, תיכנס. ציפיתי לך כל
השנים האלו. ואני רק אחייך, ואדע..."
הזקן השתתק פתאום, והתחלתי לפחד. ניענעתי אותו מספר פעמים, ללא
כל תגובה מצידו. הושטתי בהיסוס את ידי אל עבר גופו הלוהט,
והנחתי אותה על צווארו. דופק עדיין היה לו, ואת כל מה שהיה
יכול להגיד לי - אמר. הסתלקתי מהמקום במהירות, מקווה שאף-אחד
לא שם לב אליי נכנס או יוצא.

קר בחולון בעונה הזאת של השנה.
אני יושב כאן כבר כמה ימים, מול שערה של הזונה מחולון, ומחכה.
יש כאן אנשים רבים המחכים. קהל עצום, למעשה. דווקא נחמד פה.
ביום מסתובבים מסביב לחומות, מחפשים פירצות דרכן ניתן לראות את
הזונה מחולון משחקת טניס, ובלילה מתאספים יחד ושרים שירי
קינה.
יש כאן המון אשפה, ככה שתמיד יש לי מה לעשות. האנשים כאן
מתייחסים אליי בכבוד. קוראים לי, בחיבה, "אשפאי". תמו ימיי
כמנקה רחובות פשוט, אני חושב.
אני רק מחכה ליום המאושר בחיי, בו תפתח הזונה מחולון את שעריה
ותשאל מיהו אותו "אשפאי" שהיא שמעה רבות כל-כך אודותיו. ואז
אכנס, בראש מורם, אל תוך ביתה הענק, ואוכל סופסוף למחוק כל
זכרון שעוד נותר לי מכפוי הטובה הזה, בנג'י, ועזיבתו
הבוגדנית.


6/11/2004