ישנו כביש אחד, עליו אני נוסע, ההמתפתל בין זריחה לשקיעה זהובה
המאדימה, כמו עין השד, הסופר את קורבנותיו לפני בו הצללים.
כביש הכלבים הדרוסים.
הם מוטלים שם, כמו פוחלצים או פסלי כלבים מצריים, אשר הוצאו לא
מזמן, לפנסיה מחייהם הקצרים,
פעורי פה ובטן, מרוב ייסורים, אני נוסע על הכביש ומסתכל איך
הכל נצבע בזהב, אני סופר אותם, כאילו והיו בובות, בחנות
צעצועים, שפשטה את הרגל.
בכביש הכלבים הדרוסים, כל אחד נוסע איך שבא לו, כלואים
במכוניות וחיים באשליה, המגנה מכל הצרות.
בכביש הכלבים הדרוסים, מגבירים מהירות, עוקפים מימין, לוקחים
סיכון בכל סיבוב. הרי זה פשוט, הרי ההימור הוא בסך הכל כלב, כי
אף אחד לא מייחל לעצמו להיתקע בגמל.
כביש הכלבים הדרוסים, חיות חופשיות ללא קולר, מספר או שרשרת,
אשר התנגשו בעוצמה בחופש, יללו יללה אחרונה לעבר הכתם האדום,
לפני בוא הצללים.