מוזר. כל כך מוזר.
גוון של ירוק. בעצם... כמה גוונים.
ושבע עיניים. בכל עין אלפי ריסים שנעים להם יחד כדי להגן על
העיניים מהחול. כל העיניים חומות חוץ מאחת שהיא ירוקה. בכל
מיני גוונים.
העיניים נראות לחוצות להן בתוך הראש כאילו הראש הענק הזה לא
מספיק כדי להכיל את כל העיניים. מעניין אם כל עין רואה משהו
שונה, אם עין אחת רואה חתול והשניה ג'ירפה. ואם עין אחת יכולה
לתעתע בשניה. בשלישית.
האף נראה כאילו הוא מונח במקום הרגיל שלו, מעל העיניים. שלושה
נחיריים. דווקא אף חמוד, חבל שהוא ירוק. מה שבטוח, האף הזה לא
יכול לטעות. אם עין אחת רואה חתול ושניה ג'ירפה, האף בטוח יידע
שזה בכלל היפופוטם מצוי.
את הפה לא הצלחתי לראות. אבל אני בטוחה שזה לא מה שהיה מפתיע
אותי.
ניגשתי להגיד שלום, ושהטוסט יהיה מוכן עוד מעט. העיניים מביטות
בי ואני ישר מבינה שעוד מעט זה יותר מידי.
מה שלום האישה? הילדים? טוסט?
כבר מוכן.
אני מגישה את הטוסט, מוכן למחצה, וקולטת את הפה פתאום לוגם
בשלוק אחד את הטוסט שהכנתי ויורק לעברי את הכוס.
היא הייתה מפלסטיק, לכן היא לא נשברה.
ואז זה מת.
"ומה לעזאזל מוזר בכל הסיפור הזה?!" שאל אותי ביל קלינטון.
"מה מוזר?" התפלאתי. "היו לו 6 עיניים חומות ורק אחת ירוקה!"