אבא אומר תמיד שמותר לבכות שכואב. רק לפני שני ימים שהיינו
ב"ג'ונגל", המקום הזה עם הג'ירפות, האריות והקופים שמגישים,
קיבלתי מכה בברך ואמא נשקה לי את האדום, אבל זה לא עזר. זה
עדיין כאב. בכיתי, כי אבא אומר שמותר לבכות שכואב. רותי אמרה
שאני בכיינית, אז נתתי לה מכה, והיא נתנה לי מכה בחזרה, אז
המשכתי לבכות.

רותי אומרת לי לפעמים דברים לא נחמדים. היא אומרת שאני תינוקת
או מפונקת או בכיינית או תינוקת בכיינית. פעם אחת, מזמן מזמן,
היא שיחקה עם אבא, ואני נפלתי על הטוסיק, אז בכיתי. אבא הפסיק
לשחק עם רותי ובא והרים אותי בידיים. בלילה רותי אמרה לי שאני
בכיינית, וחבל בכלל שאמא ואבא לקחו אותי מאלוהים ושבטח הכריחו
אותם לקחת אותי, כי עובדה שהם לקחו אותה לפני. אחרי זה כאב לי
נורא, פה, בלב. לא כאב של מכה אלא כאב של שורף, כמו תנור ששמים
עליו את ביד. שכבתי ושתקתי. בכיתי בשקט, רק נתתי לדמעות לשרוף
לי את הפנים.

יום אחרי זה אמא העירה אותי. שאלתי אותה אם אני יכולה לחזור
לאלוהים, ואמרתי לה שאני לא חייבת להישאר אם היא ואבא לא רוצים
אותי. קצת בכיתי. אמא חבקה אותי ואמרה שרק אנשים זקנים חוזרים
לאלוהים אחרי שיש להם ילדים ונכדים משלהם. חוץ מזה, היא אמרה,
שדווקא נחמד לה שאני כאן איתה ושהיא לא מוכנה להחזיר אותי
לאלוהים אף פעם. צחקתי, כי אמא דגדגה אותי בבטן ומתחת ליד. אני
תמיד צוחקת שמדגדגים אותי שמה.

באותו יום שהיינו ב"ג'ונגל" היה היום הולדת של רותי, והיא כבר
היתה בת שמונה, גם אני כבר גדולה, אני בת חמש וחצי, שזה כמעט
שש, ושש זה כבר כיתה א'. אני לא כל-כך קטנה, אפילו שרותי אומרת
לי לפעמים שאני תינוקת.

גם אבא אומר לי לפעמים שאני קטנה, קטנה מדי. פעם אחת, לא כל-כך
מזמן, לא הצלחתי להירדם, כי לא מצאתי את מושי, שזה הדובי שלי,
אז קמתי מהמיטה הלכתי לסלון. אמא ואבא ראו בסלון טלוויזיה. היה
שם בטלוויזיה פיצוצים ורעשים של אקדח, והיו שם אנשים צועקים.
היה שם חייל גיבור שירה באקדח הגדול שלו. אני חושבת שזה היה
המלחמה, המלחמה שמה, איפה שיש אנשים שהולכים אם כיפה על הראש
כל הזמן, ולא רק לפעמים, כמו אבא. ויש שמה אנשים שמדברים
וצועקים בשפה מוזרה, וגם הם יורים. פתאום אבא הסתובב וראה
אותי. אמא כבר נרדמה על הבטן ג'לי שלו. אבא סימן לי לבוא אליו.
אמרתי לא שאני לא מוצאת את מושי ושאני לא יכולה להרדם. שאלתי
אותו אם אולי אני אוכל גם לראות אתו טלוויזיה עד שארדם כמו
אמא. אבא אמר שאני קטנה מדי. שאני קטנה מדי בשביל לראות
טלוויזיה של מבוגרים. אבא נתן לי נשיקה על המצח ואמר לי שאחזור
למיטה, ושהוא יגיע עוד מעט עם מושי כדי לכסות אותי.

מושי היה פעם הדובי של רותי. היא נתנה לי אותו לפני המון המון
זמן, שכעסתי עליה. היא אמרה לי שבכלל לא התכוונה שאמא ואבא
יחזירו אותי לאלוהים, כי היא תתגעגע אלי המון. היא נתנה לי את
הדובי ואמרה שתמיד שאני ארצה לבכות כדאי לי להחזיק אותו, כדי
שהדמעות לא ישרפו לי את הלחיים.מאז, אני ישנה איתו בכל לילה,
ולא יכולה להירדם בלעדיו.

לפני יומיים שהיינו ב"גונג'ל", רותי כעסה עליי. היא כעסה כי
אמרתי לחלי שרותי אוהבת יותר את יסמין, ושיסמין בכלל החברה הכי
טובה של רותי.

יסמין תמיד הייתה חברה של רותי, והיא הייתה גם חברה שלי. תמיד
היינו משחקות שלושתנו יחד בגן המשחקים, ואפילו בחדר עם הבובות.
יסמין גם ידעה לדבר בשפה המוזרה שמדברים בטלוויזיה לפעמים,
האנשים עם הרובים, וגם כאלה בלי רובים. הם תמיד נראים כועסים.

מאז הקיץ האחרון, לא ראיתי הרבה את יסמין. ראיתי את יסמין רק
כמה פעמים ברחוב שהייתי יחד עם אמא ורותי. רותי אף פעם לא אמרה
שלום ליסמין, למרות שאמא דיברה הרבה עם אמא של יסמין.

מאז הקיץ האחרון, כל הזמן החלי הזאת באה לרותי. הן אף פעם לא
משחקות איתי. הן תמיד נכנסות לחדר ודואגות שאשאר בחוץ. פעם אחת
התחבאתי להן מתחת למיטה, כדי שלא ייראו שאני בחדר. שמעתי אותן
מדברות. חלי אמרה שיסמין היא סתם ערבייה מסריחה, או משהו כזה.
לא הבנתי מה זה ערבייה, אבל יסמין לא הייתה מסריחה בכלל. רותי
לא אמרה לה כלום. היא לא אמרה לה שיסמין לא מסריחה בכלל, ולא
שיסמין בכלל ילדה נחמדה נורא.

כשהיינו ב"ג'ונגל" נתתי לרותי מכה ביד. רותי נתנה מכה חזרה.
בכיתי ורצתי ליציאה. אמא תפסה אותי מחוץ לדלת ומאוד כעסה. אמא
אמרה שאני צריכה להתנהג יפה, כי זה היום הולדת של רותי, ובכלל
שאני לא צריכה להרביץ לאחותי.

מאחורי אמא עבר איזה איש עם מעיל עבה מאוד. הוא עבר בדלת
והתקדם לאחד הקופים שהגישו אוכל. הוא צעק איזה משהו בשפה
שמדברים במלחמה שמה, הרים את היד ומשך חתיכה של חוט מתוך
המעיל.

כל המסעדה נהייתה אש, הרגשתי דקירות בכל הגוף, והכל היה שורף,
כמו ששמים יד על התנור. נפלתי על המדרכה, וראיתי גם את אמא
נופלת, והכל הפך שחור. שחור ושקט.

היום התעוררתי בבית-חולים, ורק סבתא רחל ישבה לידי. כששמה לב
שהתעוררתי היא התחילה לבכות וחיבקה אותי. הדלת נפתחה וסבתא
רבקה נכנסה לחדר, וגם העיניים שלה היו רטובות. הן שאלו אותי
איך אני מרגישה ואם אני צריכה משהו. שאלתי את סבתא רחל איפה
אמא ואבא, ואיפה רותי. היא התחילה לבכות ויצאה החוצה. סבתא
רבקה חבקה אותי ואמרה: "עוד מעט... עוד מעט". היא הוציאה מהתיק
שלה את מושי ושמה לי ביד. הייתי כולי עטופה תחבושות ובקושי
יכולתי להחזיק את מושי. אבל החזקתי חזק חזק את מושי, וחזרתי
לישון.
היה לי חלום רע, על האיש במסעדה, על רותי ועל אבא ואמא. בסוף
החלום שמעתי את אמא בוכה. שמעתי גם את סבתא רבקה וסבתא רחל
בוכות ומנסות להרגיע את אמא. פתחתי את העיניים ושאלתי את אמא
למה היא בוכה. אמא עזבה את המקל שהחזיקה ביד, נשענה על המיטה
וחיבקה אותי. חיבקה חזק, ולא עזבה.

אמא ספרה לי שבגלל המלחמה הזאת שמה, איש אחד פוצץ את עצמו לפני
יומיים ב"ג'ונגל". פתאום התחילו לשרוף לי העיניים והרגשתי את
הכאב הזה ששורף מבפנים. אמא המשיכה ואמרה שאלוהים לקח את אבא
ורותי חזרה לגן-עדן. חשבתי לעצמי שאולי היא משקרת, אולי הייתי
ילדה רעה והיא מענישה אותי, כי אלוהים לא לוקח ילדות קטנות
ואבים בלי נכדים, זה מה שאמא אמרה לי לפני מלא זמן. אמא חבקה
אותי חזק והתחילה לבכות שוב, ואני רק רציתי לדעת מתי רותי ואבא
יחזרו מאלוהים אלינו.

אבא אומר תמיד שמותר לבכות שכואב, אז בכיתי חזק חזק עד השמיים,
כדי שהוא ורותי ישמעו כמה כואב לי, ויחזרו מהר חזרה.