[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







כב די
/
נעים מאד

"נעים מאד, אלה" הצגתי את עצמי בשקט. סוקרת את המשפחה שלה
בעיניי. עיניהם אדומות מבכי, נעצמות מכאב. יושבים על הספה
בסלון. איש זקן יוצא וממלמל משפט עגום. אין עוד אף אחד מלבדי.
קיוויתי שזה לא יקרה, שהבית יהיה הומה אדם. ואני עומדת מולם.
"את מוזמנת לשבת." אמא שלה מציעה בנימוס ובידה מצביעה לעבר
הכיסא הקרוב. "מאיפה את מכירה את ורד?" שואלת.
אין ברירה. אני מתיישבת. הידיים נעות באצבעות ונדחקות אל מתחת
לירכיים, דבוקות לכיסא. שלא יחשפו דבר. מאיפה אני מכירה את
ורד. עיניי ננעצו בריצפה.
                                               


                                         
דוד גרוסמן היא קוראת. עיין ערך אהבה. אחד הספרים שאני הכי
אוהבת, שעיצבו את דמותי ואת הטעם שלי בספרים. מהספרים שתמיד
אמליץ עליהם למי שעוד לא קרא, יישבו על המדף בבית ומפעם לפעם
אקרא בהם פסקה או שתיים. לא את כולו שוב.
הספריה ניראת שקטה מתמיד וכך היא צריכה להיות. ליד השולחנות
יושבים עוד ארבעה אנשים, אחד נובר במדפים, הספרנית מקלידה
במחשב והיא יושבת על כורסא בצד.
אני בשולחן הקבוע שלי במרכז הספריה, לא מצליחה להוריד עיני
מהספר שבידה וממנה, בעצם.


                                         
"אה, למדנו ביחד. גם גרנו ביחד. אה, היא היתה השותפה שלי."
תפסתי את עצמי. "ו... אפשר להגיד שהתחברנו." לא יכולתי להרים
את עיני מהריצפה.
"נכון, פגשתי אותך כשבאתי לבקר לפני כמה חודשים, היית מוכרת
לי." אחיה הרים מבטו מכפות הרגליים לרגע והתבונן בי. "איך אמרת
שקוראים לך?"
"א... אלה." גימגתי. "שלומי, נכון?"
"כן" הוא התחיל לבהות.
"ורד כל הזמן סיפרה לי על ארוחות השבת אצלכם, על הבדיחות,
השירים. היא דיברה עליכם הרבה." ניסיתי למשוך את השיחה לכיוונם
והם שתקו.
                                         


                                       
"תכיר, זאת אלה." ורד חייכה חיוך לחוץ.
"נעים מאד," אחיה חייך אליי, בטוח בעצמו, בחור גבוה, שרירי, עם
כיפה סרוגה. "ומה תפקידך בכוח?" אמר וורד צחקה.
"אני ה..."התחלתי להגיד, אבל ורד הפסיקה אותי כשאמרה "השותפה
שלי."
"כן, אני השותפה." נעצתי בה עיניים והיא חייכה בחוסר אונים.
"אני מנקה, מכינה אוכל, דואגת לחשבונות ואחותך בדרך כלל ישנה."
צחקתי והנחתי יד על הכתף של ורד, היא קפצה במבוכה.
"הייתי אומר שאתן זוג, אם לא הייתי מכיר את ורד טוב יותר," ורד
קפאה לרגע ואז צחקה צחוק קר ואני רק שתקתי. לא הבנתי אותה.
אחיה גיחך והמשיך, "היא מסוגלת לישון כל היום ושכל השאר יעשו
את כל מה שנשאר."
"שלומי!" ורד כעסה בצחוק "היא עוד תבטל את החוזה!"
"אל תדאגי, אני לא מבטלת שום חוזה." אמרתי וחייכתי אל אחיה.
"אני מניחה שאתה מכיר אותה יותר זמן ממני, אז אתה כבר רגיל."
"להתרגל לורד? זה כמו להתרגל לסופת הוריקן." הצחוק המתגלגל שלו
הדביק גם אותי. ורד הסתכלה על שנינו מהצד וידעתי שהיא שמחה
שנושא השיחה התגלגל לכיוון אחר. היא חייכה ובהתה בי.
                                         


                                       
"נורא הצטערתי לשמוע על מה שקרה. היא היתה מאד קרובה אליי."
הדמעות עמדו בזוויות העיניים. "אהבתי את איך שצחקה ושמחה
מהדברים הקטנים, את החיוך שלה." השתתקתי. אני מדברת יותר מדי.
לא יכולה להגיד את כל מה שבאמת יושב לי בפנים.
"כן. תמיד אמרו שהחיוך שלה מאיר את החדר. מדהים איך הכל משתנה
בשניה. אנחנו צריכים את החיוך הזה עכשיו. אחותה מתחתנת עוד
מעט, את יודעת? איך אמורים להכין חתונה באבל כזה?" אבא שלה
אומר ומנגב את העיניים בשרוול המשובץ.
"כן, היא אמרה לי. היא מאד התרגשה מהחתונה, היא כבר חיפשה
בגדים ונעליים." בלי לשים לב העיניים עלו לאט לאט עד שהגיעו אל
בגדיהם הקרועים. מדהים איך שהכל משתנה.


                                     
"אז מה אנחנו לובשות?" חייכתי ועיניה נעצמו באיטיות.
"תראי, את לא תלבשי כלום, כנראה, אבל אני בטח אלבש איזו שמלה
צנועה שתשתלב יפה עם הפירסינג בגבה." העיניים שלה היו תקועות
בריצפה והחיוך מסתבר, נראה יותר כמו חצי עווית של מבוכה.
"כלום? אפילו לא חזיה? נשמע מפתה, אבל לא נראה לי שזה הולם את
המעמד." לא הבנתי.
"יקירתי, את לא יכולה לבוא. לא משהו אישי נגדך, את יודעת."
"אני לא אבוא לחתונה של אחותך?" הקול היה פגוע והעיניים ננעצו
בה חזק חזק, למקרה שלא הבינה את גודל העלבון.
"אם הייתי יכולה..." מלמלה.
"את יכולה. את לא רוצה." קבעתי.
"אל תגידי את זה. את יודעת כמה זה קשה לי? אני צריכה להחביא כל
נשיקה, להתרגש כשאת באה בלי שאף אחד יחשוד. אני לא יכולה ללכת
איתך יד ביד." היא לא סיימה.
"ערב אחד לא ניגע למרות שנרצה. ביג דיל." היא שמה לי יד על הפה
והמשיכה לדבר.
"לא יכולה להציג אותך בפני סבא וסבתא שלי, הדודים שלי. הם
יתאבדו אם הם יידעו. אפילו להורים שלי אני לא יכולה להגיד והם
פתוחים יותר. מבחינתם אני גרה בדירה עם שותפה בתל אביב וזהו.
אני לא חושבת שזה מתאים שתבואי. אני לא אוכל לעמוד בזה. אני
רוצה לצעוק לכל העולם שמצאתי אהבה ושטוב לי, אני רוצה לנשק
אותך ולרקוד איתך ואם תהיי בחתונה אני... אני פשוט גרועה בזה.
אני לא אוכל להתנהג כאילו את רק חברה טובה. אחרת איזו סיבה יש
לי להביא אותך לחתונה כשההורים שלי מקצצים במוזמנים."
"אז כל כמה זמן נקפוץ לשירותים ונאהב ובשאר הזמן נתנהג כאילו
כלום לא קרה."
"אני לא יכולה, אלה. זה פשוט בלתי אפשרי מבחינתי." שוב פעם היא
ממלמלת.


                                               
"לא היינו צריכים לקנות לה את האופנוע. היא אמרה לנו שלה זה לא
יקרה, כמו שכולם אומרים ואני אמרתי לה שזה לא כלי רכב, זה כלי
משחית. אבל זה היה החלום שלה, אז עזרנו לה עם התשלומים. מה
יכולנו לעשות?" אבא שלה מילמל. ספק לי, ספק לעצמו.
אחותה ניגשה למטבח והביאה כוסות זכוכית וקנקן מים קרים. "למזוג
לך?" שאלה ברכות. משפחה נחמדה יש לה. הנהנתי.
"הוא באמת עשה אותה מאושרת, אם זה מעודד אתכם." ניסיתי לשפר את
האוירה, לוגמת לאט מהכוס הקרה. "האופנוע."


                                             
מערכת הסטריאו דלקה, זה הזמן למצעד השבועי. היינו יושבות כל
שבוע על הספה עם שתיה וסיגריות ומעבירות ביקורת על כל שיר. לא
בחרנו אף פעם שירים, זה היה מגוחך, שתינו הבנו שהטעם שלנו ושל
העולם שונה לחלוטין. כל שבוע היינו מהמרות על המקום הראשון ומי
שצדקה, אם בכלל, היתה מקבלת מתנה. בדרך כלל אני צדקתי, אבל
הפעם היא ניחשה נכון. אני אפילו לא זוכרת איזה שיר זה היה, אבל
בגלל הריב על החתונה של אחותה התלבטתי אם לקנות לה מתנה גדולה
במיוחד או בכלל לוותר, אבל היא כל כך שמחה מכך שהיא צדקה סוף
סוף שלא יכולתי להישאר אדישה. היא קפצה והחיוך שהיה פרוש לה על
הפנים הצחיק אותי.
"מינימום אוסקר." צחקתי.
"איזה אוסקר? הרבה יותר טוב! מדליה אולימפית!" היא קרצה אליי.
"אז מה את רוצה?" ניגשתי וחיבקתי אותה.
"הרבה זמן לא זכיתי, את יודעת, אז אני רוצה מתנה קצת גדולה כי
את כל כך אוהבת אותי ושמחה לראות אותי מחייכת." היא מכירה אותי
יותר מדי טוב ומנצלת את זה, חייכתי לעצמי. היא התרפקה עליי
וביקשה את הקסדה שנפתחת, כמו שיש למג ראיין בסרט "מכורים
לאהבה". בהירה ויפה, כמוה.
"ניראה כבר." חייכתי והיא ידעה שהיא מקבלת אותה ונתנה לי נשיקה
וחיבוק, ממש כמו ילדה קטנה שמבטיחים לה ממתק בגלל שהתנהגה יפה
וירדה לנקות את האופנוע.


                                                 
"אופנוע... היה בחור שעשה אותה מאושרת? היא לא סיפרה לנו שום
דבר. שאלנו ושאלנו והיא התחמקה. מאז שהיא חזרה בשאלה היא
הפסיקה לדבר איתנו על זה. לא אהבה לשתף אותנו בחיים האישיים
שלה." אמא שלה חייכה געגוע עמוק.
"היא... זאת אומרת... אממ... היא התחילה לצאת... עם מישהו."
מלמלתי משהו. "וזה הלך טוב. היא סיפרה לי על הפגישות שלה, היא
חשבה שזה האחד." אמרתי במבוכה.


                                                 
"אם את אוהבת אותי את תרצי שאני אהיה איתך שם. אני לא מבינה
למה את יכולה לבוא אליי לארוחות משפחתיות ולשמחות ואני נשארת
בלי להכיר את המשפחה שלך. הם חלק ממך, לא?"
"חלק שהייתי רוצה לשכוח, אבל כן." ורד חייכה חיוך סרקסטי ואני
החזרתי חיוך לא ברור. "ואני אוהבת אותך ואני רוצה שתהיי איתי
בכל צעד בחיים, אבל זה לא עובד ככה. מבחינת המשפחה שלי,
בכללותה, אנחנו נחשבות נשים סוטות, אין לקשר שלנו זכות קיום
בעולם. איך אני אמורה להציג אותך בפניהם? זאת אלה, אהבת חיי?
בת זוגי לחיים?"
"זו אפשרות. מה הבעיה עם זה?"
"ההורים שלי דתיים. המשפחה שלי דתיה. כל חברי הילדות שלי
דתיים. אני לא יכולה לקום פתאום ולהגיד להם, תקשיבו, אני
לסבית. העולם שלהם יתערער באותה שניה. מבחינתם זו בעיה
פסיכולוגית וזו בעיה בחינוך שלהם, בהורות, בי. ואם זה תלוי בי,
אף אחד מהמשפחה שלי לא יידע על הנטיות המיניות שלי גם אם אני
אמות. מבחינתי, עד גיל שבעים ושבע שיחשבו שאני רווקה זקנה."
"אז את מעדיפה שיחשבו שאת רווקה זקנה מאשר שיידעו שיש לך אהבה
חזקה ואמיתית, אבל עם אישה?" לא הבנתי את התפיסה.
"לא, הייתי מעדיפה שיידעו הכל ואני אוכל להתנהג בטבעיות, אבל
הם מעדיפים שלא. שלוש שנים אמרתי להורים שלי שאני מתכוונת ללכת
למצעד הגאוה. כביכול כדי לתמוך 'בהם'. וכל שנה מחדש הם ערכו לי
הרצאות על הפריצות, על כך שבאים לשם רק אנשים חולי נפש, שרוצים
להציג את הגוף שלהם, אנשים מעוותים. בסופו של דבר לא הלכתי,
בגללם. ואז, בגיל עשרים הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לחיות לפי
השטויות שהכניסו להם לראש ופשוט הלכתי למצעד, בלי להגיד להם
לפני, בלי לספר להם אחר כך."
"אז זה העולם הדתי הנהדר שאת רגישה אליו כל כך?" ניסיתי להבין.
"עדיף לא לדעת ולא לראות ואז זה לא קיים?"
"נראה לך שזה רק בעולם הדתי? לא כולם כמו המשפחה שלך, את
יודעת."
"את אומרת את זה כאילו העובדה שההורים שלי קיבלו יפה את היציאה
שלי מהארון זה דבר רע." כעסתי.
"ממש לא. אני מאד אוהבת ומעריכה את המשפחה שלך, הלוואי שזה היה
ככה גם עם המשפחה שלי, פשוט הצגתי את הדברים כמו שהם. בכלל
הקשבת לכל הכעסים שהוצאתי עכשיו על המשפחה שלי?" הפגיעה התחילה
לבעור.
"הקשבתי לך. אני תמיד מקשיבה, אבל אני פשוט לא מבינה. אני לא
יודעת אם יש לי עניין בקשר הזה, כשאני נפתחת ומחצינה ואת
מסתירה הכל. אני מרגישה שאני חיה חיים כפולים והם בעצם החיים
הכפולים שלך!" ניסיתי להסביר לה גם את הצד שלי.
"אל תצעקי."
"לא צעקתי. אל תיכנסי לפחדים עכשיו." ביקשתי.
"אל תזלזלי בפחדים שלי, עבדתי הרבה שנים כדי להגיע לרמה כזו
גבוהה." הציניות ביצעה את תפקיד המגן התמידי, אבל הפעם זה לא
הספיק. "אני חושבת שכדאי שתלכי, לפני שהפחדים ישתלטו גם עלייך,
הם כבר מראים סימנים."
"אני לא הולכת. אני אוהבת אותך ואני רוצה לדבר על זה. אני רוצה
להבין את זה עד הסוף." היא קמה והחזקתי לה את היד, אבל היא
הוציאה אותה בעדינות.
"אם את לא הולכת, אני הולכת. אני חושבת ששתינו צריכות את המרחב
הזה כרגע." היא ניגשה לשידה ולקחה את הקסדה החדשה, מיד נעמדתי
וניסיתי לעצור אותה.
"זה נחמד שאת מחליטה גם בשבילי." הכעס כבר התחיל להצטבר בתוכי
וידעתי שגם אני צריכה את המרחב הזה, אבל לא יכולתי להניח לה
ללכת.
"טוב. אז אני צריכה את המרחב הזה ואני הולכת." היא קבעה ופתחה
את הדלת. לפתע היא הסתובבה אליי, נישקה אותי חזק ושיחקה בשיער
שלי לרגע.
"אני אוהבת אותך כל כך וחבל לי שאת לא מבינה." אמרה לתוך השיער
שלי.
שתקתי והיא רק נתנה לי עוד נשיקה נעלבת ואוהבת. השפתיים שלי לא
רצו להיפרד, אבל באותו הרגע היא קבעה הכל וסגרה אחריה את
הדלת.
כששמעתי את המנוע של האופנוע רצתי אל החלון וצעקתי "ורד! ורד!"
היא הרימה את הראש, עוד לא שמה את הקסדה, הוצאתי את הראש החוצה
"אני אוהבת אותך!" צעקתי, לא משאירה ספקות. היא חייכה ושמה את
הקסדה. הכנסתי את הראש שלי חזרה וחייכתי לעצמי.
הקול שנשמע מבחוץ כמה שניות אחר כך, קרע את קירות הבית ואותי,
מבפנים.


                                       
"יופי, כבר חשבנו שמשהו לא בסדר איתה." אחותה גיחכה. "לא
שעכשיו זה משנה..." היא מילמלה.
מבטים נוזפים מצד ההורים השתיקו אותה. היא כל כך הזכירה לי את
ורד. את הציניות, את הפחד מההורים וחיפשתי תירוץ מתאים
להתחמקות מהירה. בהיתי בתמונות על הקירות. איזו ילדה יפה היא
היתה. כמה אני אוהבת אותה. קמתי במהירות, מסדרת את החצאית
שלבשתי במיוחד. מלמלתי משהו שנשמע לי כמו מה שאמר הזקן כשיצא
והתנצלתי שאני פשוט חייבת לרוץ. לברוח מעצמי.
                             







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא טועה אף
פעם

פעם חשבתי
שטעיתי, וטעיתי


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/11/04 10:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כב די

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה