25/9/04
3:41 בבוקר
אליך באהבה



אני קורא בפעם הראשונה ומסתקרן. קורא בפעם השניה ומופתע. חשבתי
שאני מכיר אותך ויודע הכל, אבל ככה את מצליחה להפתיע אותי. על
כזה דבר את לא מספרת לי? ואני הרי הייתי בטוח שאין בינינו
סודות, הייתי בטוח שאת מספרת לי הכל מבלי להסתיר ממני דברים,
ופתאום אני מגלה דבר כזה?

אני שואל אותך מי הוא הבחור ואת מתחמקת ואומרת שזה עוד לא הזמן
לספר' אז אני שואל אם אני אדע בסופו של דבר במי מדובר ואת עונה
לי שבוודאי שאני אדע הרי את לא מסתירה ממני כלום... או שכן. אז
אני שואל אותך האם הוא יודע ואת עונה שלא, אנחנו מתחילים לנהל
שיחה על זה שכדאי לך לספר, ושיכול לצמוח מזה רק דבר יפה.
בינתיים אני מנסה לפענח במי מדובר ומנסח לגלות מי זה יכול
להיות. את אומרת שאת מפחדת מהתגובה שלו... וכך אנו מסיימים את
השיחה ועוברים לנושא אחר, אבל אני הרי לא שוכח כל כך מהר,
ומידי פעם אני מחזיר את הנושא ושואל אותך במי מדובר? ואת פתאום
נעלמת לדום ואני מתחיל לחשוד ולהבין שעליי להפסיק ללחוץ. אני
יודע שכשיבוא הרגע את תספרי לי.

מידי פעם את מתחילה להגניב רמזים על הזהות שלו והחשדות שלי
הולכים ומתגברים, חושש אבל מקווה, מקווה אך חושש. האם יכול
להיות שאני עד כדי כך עיוור? את מתחילה להיכנע, חוששת שבמקרה
הטוב הוא פשוט לא קולט את הרמזים שאת שולחת, או במקרה הגרוע
יותר קולט ולא מעוניין, ומחליט להתעלם מהם. בסופו של דבר אני
מחליט להתעמת איתך, לאמת את החששות מקווה אך יחד עם זאת חושש.
אני שואל אותך עם חשש מסויים... ואת עונה.

"מה? וואו איך הייתי כזה עיוור?, איך לא ראיתי שהוא זה בעצם
אני?".
מקווה שעכשיו הדברים יהיו קלים יותר אחרי שעשינו את הצעד
הראשון, אני יודע שאת הצעדים הבאים נעשה יחדיו, יד ביד.