כן. אבל לא על זה אני רוצה לדבר. אני רוצה לדבר על המלפפון.
אבל קודם קצת עלי.
לפני שהגעתי לגיהנום עבדתי בחברת מחשבים גדולה בתור מנהל מחלקת
האבטחה של המשרד. זו לא הייתה עבודה מי יודע מה, אבל היא עזרה
לי להתפרנס בכבוד. הם שילמו טוב, בזמן, נתנו לי אוטו קטן
ומתנות לחגים. אה כן, וגם הייתי נשוי, היא לא בשלה מי יודע מה,
והיא כל הזמן דיברה על זה שהיא רוצה שנעבור לגור בקנדה, כמו
אחותה, אבל חוץ מזה, די הסתדרנו.
יום אחד במשרד עשו שיפוץ לרחבת הקבלה ואני הייתי שם כדי להשגיח
שהפועלים התאילנדים לא יגנבו מחשב או איזה אגרטל. עד עכשיו אני
לא יודע בדיוק איך זה קרה, אבל פתאום חטפתי בומבה בראש
ונהרגתי. ארון גדול של מסמכים שהיה בכניסה נפל עלי ומצאתי את
עצמי קבור בניירת. פקידת הקבלה, התאילנדים וקבלן השיפוצים חפרו
כמו משוגעים במסמכים כדי לשחרר אותי, ויצרו בלאגן לא נורמלי
שלדעתי יתנקם בהם בסוף שנת המס. כשהם הגיעו אלי הם ראו שהראש
שלי כבר מעוך לגמרי. פקידת הקבלה התחילה לבכות, והמתכנתים
ומנהל המשרד שהגיעו בריצה, נכנסו להלם והזמינו טייק אווי במקום
לצאת לארוחת צהריים.
אבל לא על זה רציתי לדבר. זו היתה הקדמה. מה שאני רוצה לספר
לכם זה על החיים אחרי המוות. מייד אחרי ההלוויה, אחרי שהאשה
והילדים הסתלקו ממררים בבכי הגעתי למשרד גדול, דומה מאוד לזה
שעבדתי בו. פקידת הקבלה, הפנתה אותי לאחד מעשרות המתכנתים
החיוורים שישבו מול צגים ירקרקים ומשוכללים, והוא, אחרי שנקש
על המקלדת את תעודת הזהות שלי, הודיע לי שאני נשלח לגיהנום.
נכנסתי להלם.
למה? שאלתי, מה כבר עשיתי?
הנחת תפילין? השיב לי בקול חמוץ הפקיד.
לא, עניתי.
נו, אז זהו, הוא סיכם.
נכנסתי עוד יותר להלם, איך זה? התפלאתי, ממתי על דבר כזה
מכניסים לגיהנום.
הפקידון לחץ על עוד כמה מקשים, הציץ במסך בהבנה והסביר לי שלא
פעם אחת, לא פעמיים, אלא שלוש פעמיים הסביר לי הרבי שלימד אותי
לבר מצווה את חשיבות הנחת התפילין, אבל אני, שבדיוק התחילו
לרוץ אצלי ההורמונים, כנראה התעלמתי ממנו.
ולמעשים טובים, שאלתי, אין שום ערך?
איזה מעשים טובים עשית? שאל אותי היצור. רציתי להגיד לו שתרמתי
פעם לליב"י אבל ידעתי שזה לא מספיק.
הגעתי לגיהנום.
בגיהנום חיכה השד האישי שלי, בחור סימפטי, די דומה לבעל המכולת
שליד הבית, ולקח אותי לסיור במקום. לא נורא כל-כך כמו שחשבתי.
ראיתי ברכת שחיה, מכון כושר, מסעדות, בית קולנוע. כל הנידונים
עשו חיים ונהנו.
אז איפה הטריק, שאלתי את השד, איפה הסבל.
השד הוציא מלפפון מהכיס שלו ואמר, אין שום טריק חוץ מהמלפפון.
פעם ביום אתה צריך לקלף מלפפון, אחר-כך אתה חופשי לבלות כמה
שאתה רוצה.
וזהו, שאלתי.
וזהו, ענה השד שלי.
זה נראה לי קצת יותר מדי קל. אני יכול להתחיל עכשיו? שאלתי.
בבקשה, אמר השד והגיש לי עם המלפפון קולפן. קילפתי אותו תוך
עשרים שניות. השד לקח את המלפפון המקולף, הכניס אותו לכיס,
ואמר, זהו, אתה מסודר להיום. בוא, אני אראה לך איפה אתה גר.
בדרך לדירה שלי, לא יכולתי שלא להתפלא. כולם מסביב שיחקו
מטקות, קראו ספרים, ישבו בבתי קפה והתווכחו. אני לא מבין,
אמרתי, סיפרו לנו שהגיהנום הוא מקום של גחלים, שמן רותח
ושמבשלים אותך כל היום והנה זה ממש כמו במציאות, חוץ מהמלפפון
כמובן.
הפחידו אותכם, הסביר השד, כדי שתניחו תפילין, תשמרו כשרות
ותגיעו לגן עדן, אבל  אם זה לא עזר אין לנו שום סיבה
להתמנייק.
רגע, שאלתי, ומה עם כל החוטאים הגדולים, רוצחים, חברי כנסת,
עובדי חברת חשמל?
הם מקבלים שני מלפפונים, ענה השד, אחד בבוקר ואחד בערב, אבל
מותר להם לקלף את שניהם בבת אחת אם הם רוצים, אנחנו מאד
גמישים.
הגענו לדירה. היא ללא ספק היתה משופצת. היו בה מזגן, כבלים,
אמבטיה גדולה ודוד שמש. אפילו פומפיה, אם מתחשק לבן אדם
לביבות, היתה שם.
טוב, אמר השד, תעשה סיור בבית, בשכונה, תכיר את האנשים, אם יש
לך שאלות או בקשות אני אהיה פה מחר במילא בשביל המלפפון.
עוד שאלה קטנה, אמרתי לו, אם פה כל-כך טוב מה לעזאזל יש בגן
עדן. אותו דבר, אמר השד, רק בלי מלפפון.
למחרת הוא בא שוב, עם מלפפון חדש, קילפתי אותו, ואז הוא ליווה
אותי עד הקניון. בקניון פגשתי כל מיני טיפוסים מעניינים,
פילוסופים, דוקטורנטים לפסיכולוגיה ואינסטלטורים. חוץ מזה
עשיתי קניות, קצת בגדים ונעליים למלא את הארון, והכרתי גם
מישהי. שכחתי איך קוראים לה אבל היא נראתה לא רע בכלל. מהדירה
שלה הלכנו להסתובב במרכז ולהתארגן על העניינים. פה ושם היו
מופיעים שדים, שולפים מלפפונים ומגישים אותם לאנשים שונים שהיו
מקלפים אותם 'חת שתיים וממשיכים לבלות כאילו כלום לא קרה.
חשבתי שהגעתי לגן עדן, אבל כמובן שהיה טריק. המלפפון. בהתחלה,
הכל היה בסדר, קראתי את כל הספרים שאף פעם לא הספקתי לקרוא,
הצטרפתי לקבוצת כדורגל חובבנית, למדתי לבשל אוכל סיני, לדבר
סינית, ועוד עשרות דברים אחרים שתמיד הבטחתי לעצמי שאני אעשה
אם יהיה לי זמן, אבל אחרי חמש שש שנים התחיל להציק לי העסק הזה
עם המלפפון. נכון, חת שתיים וגמרנו. כבר נעשיתי מאומן תוך פחות
מעשר שניות הייתי מקלף אותו וממשיך הלאה. אבל משום מה הוא איך
שהוא תמיד נתקע באמצע. תמיד הוא היה שם. ולא הצלחתי להפסיק
לחשוב עליו. על הקליפה הירקרקה שלו, על הגרעינים החיוורים
שמתחת, על הריח המלפפוני שלו. התחלתי לשים לב שלא כולם מאושרים
בגיהנום. הרבה אנשים חיים ממלפפון למלפפון. הם מתבוננים בו
בשנאה, מקלפים אותו, מהר, ובכל זאת היום נהרס להם. אחר כך הם
הולכים לים יושבים על החוף מתעלמים מהגלים, מהדולפינים
ומהביקיני ושותקים. שותקים.
אחת הבנות שפגשתי במקום, קראו לה מילי אם אני לא טועה, אבל
בעצם השם שלה לא חשוב, הציעה ללכת לקבוצת תמיכה לקילוף
מלפפונים במתנ"ס, או לפסיכולוג שמתמחה בירקות, אבל זה נראה היה
לי מוגזם להתעסק שוב ושוב במה שאני לא רוצה להתעסק בו שוב
ושוב. ולא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו. בלילה הייתי חולם על
מלפפוני ענק בגודל פריג'ידר, על קולפני מתכת בלי להבים ועל כל
מני דברים שעדיף שאני לא אזכר בהם.
לאט לאט הצטברה בי מרירות. הייתי מביט בשנאה בשד שלי שמביא את
המלפפון, תולש אותו מהיד שלו, ומחזיר אותו מקולף בלי מילה. לשד
לא היה אכפת הוא היה מכניס אותו לכיס והולך. לפעמים בקשתי
דחיה, לעוד שעה, לאחר הצהריים או לערב, כי לא הייתי מסוגל, לא
הייתי מסוגל לדעת ששוב אני צריך להתעסק בדבר הזה. השד תמיד
הסכים. אבל גם אם הייתי שוכח בכוונה להגיע לפגישה איתו הוא
תמיד היה מופיע, לא משנה איפה הייתי, מוציא את המלפפון ומגיש.
ואז לראשונה הצטערתי שנהרגתי. התגעגעתי לחגית, לשני הילדים
החמודים שלנו, לאוטו הקטן, ולזמנים שהיינו ביחד, חופשיים, בלי
מלפפונים, נוסעים לכנרת ושוחים. כי זה מה שטוב בחיים, אתה יכול
לבחור. אתה לא חייב לעשות שום דבר שלא בא לך. לא בא לך סלט, אל
תאכל סלט. לא בא לך על הסרט, תעביר ערוץ.
באיזשהו שלב, כבר הגעתי לקצה. ידעתי שאני עומד לעשות משהו אבל
לא ידעתי מה. מבחוץ התנהגתי כרגיל, שיחקתי שש-בש בשכונה, הלכתי
להצגות של הקאמרי אבל מבפנים התבשלתי, כמו לביבה התבשלתי.
הרגשתי שנמאס לי, לא סתם נמאס, אלא ממש ממש נמאס. ואז יום אחד
כשהגיע השד בבוקר עם המלפפון, אמרתי לו בשקט ובאומץ, לא היום
חביבי.
סליחה, שאל השד, מה אמרת?
היום, עניתי לו, לא בא לי.
אין דבר כזה, אמר השד, אף אחד לא שואל אותך, אתה חייב לקלף את
המלפפון.
לא רוצה, אמרתי.
השד הסתכל עלי בשלווה, לא היתה טיפת שנאה בעיני בעל המכולת
שלו. תחשוב על זה טוב, הוא אמר, אני אחזור בערב.
עד הערב חשבתי כמו מטורף על המלפפון, רגע אחד חשבתי להכנע,
לקלף ולהמשיך עם החיים הטובים, אבל מבחינה נפשית לא הייתי
מסוגל.
כשהוא הגיע בערב רעדתי מרוב התרגשות.
תסתכל על עצמך, אמר השד, אתה נראה זוועה, תקלף אותו וזהו,
בשביל מה לך להסתבך.
כמעט שהסכמתי. היד שלי כבר התהדקה על הקולפן, אבל אז ידעתי
שמחכים לי אחרי המלפפון הזה עוד מליוני מלפפונים, ואם לא אפעל
עכשיו אז לנצח אני אהיה עבד לירק הירוק הזה. לך לעזאזל,
קיללתי.
הוא לא נעלב. ככה? הוא אמר לי.
ככה! עניתי לו.
טוב, אז מעכשיו עד שתסכים לקלף את המלפפון יהיה לך טעם של
פופקורן בפה, אמר והלך.
זהו? גיחכתי, זה מה שהם מסוגלים לעשות? תחושת הקלה עצומה
התפשטה בי, מלווה כמובן בטעם של פופקורן.
בלילה חלמתי על פופקורן. כשקמתי ושתיתי את הקפה הרגשתי שיש לו
טעם של פופקורן. נסיתי להתחכם עם הטעם והלכתי לסרט, קניתי
פופקורן ואכלתי מנסה להרגיש שהטעם של הפופקורן בא טבעי. זה לא
עזר. אחרי שלשה ימים חזרתי לקלף מלפפונים.
מאז עברו כבר הרבה שנים, והחיים פה הם גיהנום אמיתי. אני פה
כמו רוב הותיקים. לא יוצא מהדירה, לא זז מהכורסא, יושב מחכה
למלפפון, מקלף אותו ובוהה בתקרה. הזמן עובר לאט, יותר מדי לאט.
לפעמים אני אפילו רוצה שהמלפפון יהיה יותר גדול, שאני אוכל
לקלף אותו לאורך ולרוחב, שאני לא אצטרך לחכות לו שוב.
האם יש חיים אחרי המוות? אם אפשר לקרוא לזה חיים אז כן. ו...
זהו, אין לי יותר מה להגיד לכם, חוץ מזה שעדיין לא מאוחר להניח
תפילין, או לפחות לעשות כמה מעשים טובים.