"אתם קצינים אמריקאיים. קציניו של שום צבא אחר, בעולם כולו,
אינם יכולים להצהיר הצהרה זו. חישבו על כך."
(ג'וזף הלר, "מלכוד 22")

אחרי פניות חוזרות ונשנות, אחרי חודשים של ויכוחים, תחנונים,
יללות, הפצרות ובקשות, כדורי המ"פ נשבר ואישר לשלזינגר להכניס
את הגיטרה שלו. האישור הנכסף ניתן רק לאחר שכדורי, סרן בדרגתו
ומ"פ פלוגה ג' של כלא שש בתפקידו, הסמיך את דרור (סגן בדרגתו
וכלוא בכלא שש בתפקידו) כ"אחראי מוזיקה אגפי", והורה לו להשגיח
ששלזינגר לא ינגן חזק, לא ישיר שירים בעלי אופי פרובוקטיבי,
ינגן בשעות נורמליות בלבד והכי חשוב - שהגיטרה לא תעזוב את
גבולות אגף הקצינים.
"אני סומך עליך, דרור." התרה כדורי העגלגל כסופגנייה, שהיה
עגול-משקפיים ממש כשם שהיה ורדרד-לחיים. דרור תהה אם כדורי היה
שמו האמיתי או כינוי שאריק הדביק לו. לא נעים היה לשאול
ולהסתכן, חס וחלילה, בפגיעה ברגשותיו של האדם הקטן והמתוק
הזה.
"הגיטרה נשארת באחריותך." הסביר כדורי. "אני מכיר את שלזינגר,
ואנחנו פה בדעה שבכל זאת מגיע לו טיפ-טיפה יחס מיוחד."
- "למה?"
- "טוב, אחרי הכול הוא כלוא פה כבר שנה."
- "התכוונתי, למה הוא לא יכול להכניס את הגיטרה אליו לתאי
חוגרים."  
- "כי אסור להכניס לפה חפצים אישיים," הסביר כדורי, "ואף אחד
לא יקבל ממני יחס מיוחד."
למה אני, זה מה שרצה דרור לשאול. מה לי ולגיטרה של שלזינגר?
אבל לא היה נעים לו להתלונן. נשגב מבינתו של דרור מדוע המ"פ
בוחר לתת דווקא בו אמון - אחרי הכול הוא יושב פה רק ארבעה ימים
מתוך הארבעה-עשר ימי מחבוש בפועל שנגזרו עליו, בעוד שהיו
בקציניה חבר'ה כמו אריק או אבו-נימר, בעלי הוותק. בעצם,
ההיגיון אומר שדווקא מי שנמצא בכלא כמה שפחות זמן - הוא הראוי
ליותר אמון... לא?
אבל איפה היה האמון הזה כשהיה זקוק לו? במשפט הקרקסי הזה שעשו
לו, שם היתה עשויה לעזור לו איזו טיפת אמון מהסוג שרב-הסוהרים
פה מרעיף עליו.
אמון, החליט דרור, זה בלוף. זה לא דבר בר קיימא. זה דבר נזיל.
אסור להסתמך על משהו שאתה לא יכול לראות, למשש, לשמן, לדרוך או
לירות.
הגיטרה, שחבר של שלזינגר הביא לו לש.ג. במהלך ביקור שבת שגרתי,
הוסלקה בתוך ערימה של שמיכות סקאביאס והוברחה בחשאיות ולעין-כל
דרך הכלא וחצר הפלוגה אל הקצינייה, כדי שאף כלוא לא יבחין
ויתמרמר על החריגה הבוטה מהנהלים -  לא לפני שנבדקה, נהפכה,
נסרקה, נבזזה וקוזזה מכל זווית אפשרית כדי לוודא ששום דבר לא
מוברח בתוכה.
"כאילו שהייתי עושה את הטעות הזאת עוד פעם," הצהיר שלזינגר,
שרוע לאחור על כיסא הפלסטיק ופורט בעצלתיים שירי
לוחמים-חסרי-חופש. "ססאמק, על מה שכולם עושים דפקו אותי."
הוסיף.
"שלזינגר," זרק אריק משולחן הסנוקר. "מה זאת אומרת, מה שכולם
עושים?"
- "מז'תומרת מה זאת אומרת," אמר שלזינגר בתרעומת ושחרר
'טווינג' חד.
"כלומר, בוא נגיד שכל הגדוד שלך מעשנים גראס. אוקיי? זה לא
נכון, אבל בוא נגיד, לצורך הוויכוח." המשיך אריק. "אתה יודע
מה? בוא נגיד גם שכולם מגדלים את זה... אבל בחייאת רבאק,
שלזינגר! בתוך הבסיס, בערוגה ברחבה של התורן? איפה שכולם
מצדיעים לדגל כל בוקר? יש גבול לכל תעלול!"
- "מנאייק." מלמל שלזינגר. "רואים שהמוח שלך עובד כמו חוקר
מצ"ח, יא מנאייק." הוא החל ללוות את עצמו בשיר של ג'וני קאש:

הרכבת מתקרבת, יש רעד בקירות,
את השמיים לא ראיתי כבר שנים כל כך רבות,
אני בכלא פלוטסום, הזמן פה לא עובר,
ורק בחוץ אני שומע את הקטר דוהר.

"שקט כבר, אינעל-רב-רבאק!" הרעים אבו-נימר הרכון בריכוז על
שולחן הסנוקר.
- "אבו נימר, תגיד לי אתה בתור גולנצ'יק, מה הסיכויים שהיית אי
פעם משחק סנוקר עם מנאייק?" הקשה שלזינגר. אריק, המנאייק, רק
גיחך.
"אנחנו עכשיו לא בבית." נהם אבו-נימר וצמצם גבותיו בריכוז לעבר
הכדור השחור. "אנחנו בכלא. כשנהיה בחוץ נדבר. מישהו פה שיבוא
אלי בבית, אני שוחט בשבילו כבש."
- "באמת? איפה אתה גר?" הקשה אבוקסיס שיצא באותו רגע מהתאים,
מגבת לחה זרוקה על כתפו.
- "חוץ ממך, למה אתה נראה לי חוצפן."
אבוקסיס צחקק. אבוקסיס היה איש קבע, צלף במקצועו, שזיהה מבעד
לעינית הכוונת שלו אזרח לבנוני גדל מידות מטפס על גדר המערכת,
בזמן הפרת-סדר שגרתית על גבול הצפון. הוא העביר את הדיווח
בקשר, והסמב"צית, שהייתה עסוקה מאוד באותו רגע, נשפה כלאחר יד
"תירה בו, מה הבעיה." מאוחר יותר, תוך בכי חצי-היסטרי והפגנות
זעם מצטדק, הכחישה הסמב"צית את הדיווח, את האירוע ואת עובדת
קיומה - ואבוקסיס המוחה מצא את עצמו עם הטלסקופ בחוץ. הוא קיבל
חמישים ושש יום בפועל של השתלמות סנוקר אינטנסיבית.
שלזינגר עבר לשיר אחר:

"נובודי נווס דה טרבלס איי'ב סין,
נובודי נווס, באט ג'יזוס..."

"נו חלאס כבר! מה אתה שר לי עכשיו שירי דת באינגלזית?" קפץ אבו
נימר עוד פעם. "של מי היה בכלל הרעיון המעאפן הזה, להכניס לפה
ת'טבח הזה עם הגיטרה שלו? שלך?" שפמו הבדואי הנועז של אבו נימר
התנופף לעבר דרור.
- "מה פתאום." התגונן דרור.
- "אבל אתה שומר לו ת'גיטרה!"
- "כדורי הפיל עליי את זה. הוא יכול לנגן רק אצלנו."
- "אבל למה דווקא אצלנו, אינעל אללה, למה?" קונן אבו-נימר.
- "כדי שהחוגרים לא יידעו ששלזינגר הכניס ת'גיטרה."

"שלזינגר הכניס ת'גיטרה!" יילל כבר באותו ערב יעקובי, אחד
הכלואים בפלוגה, למוריס המד"כ לאחר המסדר.
- "מה פתאום?" רעם מוריס. "מי אמר לך ת'שטות הזאת?"
- "שומעים אותו מנגן כל הצהריים! תקשיב!"
מוריס היטה אוזנו. ברקע נשמע ביצועו הווירטואוזי של שלזינגר:

"סן קוונטין, היית לי גהינום עלי אדמות,
משנת שישים ושש, אני כלוא בין החומות..."

מוריס חיטט באוזנו כלאחר-זרת וסקר את התפוקה בשוויון נפש. "אני
לא שומע כלום." אמר בביטול.
- "נו בחייך, מוריס!" קבל יעקובי. "חוץ מזה ראינו אותה קודם."
- "ראיתם? איפה?"
- "בקציניה! הוא יושב שמה ומנגן!"
- "איפה?" הרכין מוריס אוזנו כלא מאמין למשמע אוזניו.
- "בקציניה!"
פניו של מוריס האפירו כקירות הבטון של הכלא. "אני מבין מזה
שאתה הסתובבת בקציניה?"
- "כן." אמר יעקובי בעליצות. יעקובי היה מסוג האנשים שלא יזהו
מצב חירום אם הוא יצמח להם על הגב.
- "ומה בדיוק, בוא תסביר לי, בבקשה ממך, מה איבדת בקציניה?"
- "מה," החל יעקובי לקלוט, "אסור ל..."
- "יעקובי, מה הדרגה שלך בצה"ל? תזכיר לי?"
- "רב"ט..."
- "ומי יושב בקציניה?"
- "קצינים, אנשי קבע ואנשים ממשטרה צבאית. מה, זאת אומרת שאסור
לנו להיכנס..."
- "טלי," הורה מוריס למד"כית שעמדה מאחוריו, "תרשמי ליעקובי
שמירה היום בלילה."
- "אבל מוריס..."
- "מה?!" הרעים מוריס.
- "שלזינגר מסתובב בקציניה כל היום!" הלשין יעקובי כטובע הנאחז
בקש.
- "איך אתה יודע?"
- "כי ראיתי..." אמר יעקובי, ומיהר לבלוע את שארית המשפט בהבזק
חד פעמי של שכל.
- "שעה שמירה, יעקובי." רעם מוריס. "ותרשה לי לתת לך עצה
קטנטנה. אתה תשמור על עצמך, ושלזינגר ישמור על עצמו, ותשאיר
לסוהרים לשמור על ענייני הגיטרות."
ומי ישמור על השומרים, תהה דרור בינו לבינו. הוא, אבוקסיס וניר
חזרו זה עתה מעבודה במיון כפתורים ממדי בלאי, והמתינו כרגע
בתור לעבור חיפוש גופני שגרתי לפני שיורשו להיכנס בדלת המסורגת
לחצר הפלוגה. דרור למד כבר ביומו הראשון, שבתור כלוא באגף
הקצינים בכלא שש - אין לך ידיד ורע הקרוב ללבך הכלוא יותר מאשר
המנאייק. שוטרים צבאיים חונכו, כך זה נראה, לחלוק כבוד לקצינים
באשר הם שם. למעשה, מדריכי הכליאה היו קרוב לוודאי הגורמים
האחרונים בצבא שעוד רחשו כבוד למעמד הקצונה. ההתייחסות אמרה
ללא מילים, שהעובדה שאתה כאן היא כנראה בגלל שמישהו עשה טעות,
לא בשבילך בנו את הקירות האלה, אז בוא ננסה להעביר את הזמן
בסבבה.
הוא חשב על זה כשהשעין את שתי ידיו אל הקיר, ולשוטר הצעיר
שחיפש עליו בחופזה הייתה מעין הבעה חצי-נבוכה, לאמור, בוא
נסיים עם זה כבר. הייתי צריך להגיע לכלא, הרהר דרור, כדי לקבל
טיפת כבוד.
"אתה חושב שגם טלי עושה חיפושים גופניים בכניסה?" לחש אבוקסיס
בעודם חוצים את רחבת הבטון לכיוון הקציניה המסורגת. "מעניין
איך אפשר לסדר את זה."
"מוריס", התלונן ניר כשהתקרבו אל המד"כ, "מה קורה עם הבקשת
חנינה שלי?"
- "וואלה, אני לא יודע מה נתת לי." מוריס הניף את בלוק הניירות
שבידו בתסכול. "נראה לי זה המספר של המוקטעה ברמאללה, והשני
בכלל מנותק. שום פקס לא עובר."
- "תן לי לראות רגע..." ניר היה סמ"פ בשריון שלקח את הג'יפ שלו
בדיוק ארבעה מטרים ברוורס ללא מכוון אחורי. "וואלה יש פה
טעות."
- "אה כן, ותגידו לאריק שידבר איתי היום אחרי הארוחת-ערב."
נזכר מוריס. "שינו את השעה של ההופעה שלו בבית משפט מחר."

אריק היה הראשון שקידם את פניו של דרור כשנכנס לקצינייה ארבעה
ימים קודם לכן, מורכן ראש במדי הקופיקו בצבע חאקי של חיל
האוויר והצ'ימי-קיט מוטל על שכמו. הוא עבר בשער הקצינייה, תוהה
מה אוכל אותו יותר - משפט הבזק שנערך לו, שהיה ביזיון למעמד
הקצונה ולמושג הצדק בכלל; הכליאה בכלא 6, הדאגות מה יבוא עליו
עם תום ארבעה עשר הימים, כשיהיה עליו לחזור ליחידה ולהסתכל
לאנשים בעיניים; או ההשפלה שבצורך ללבוש את מדי הקופיקו האלה,
של בנות, כשאת הדרגות על כתפיו מחליפים שני קרעי סס"ל דקים,
שמציינים את שייכותו לקצינייה.
אריק ישב על כיסא פלסטיק, שקוע בעיתון, עם הרגליים מונחות על
גדר האבן הנמוכה וסיגריה תחובה בזווית פיו, ושתי ידיו שלובות
מאחורי עורפו כאילו הוא משתזף על החוף. כשהבחין בכלוא החדש
שנכנס בדלת המסורגת לחצר הקצינייה, לבשו פניו חיוך של
חצי-ידענות חצי-השתתפות.
"וולקאם טו דה רוק", הצהיר במבטא סקוטי כבד ומזוייף.
הקצין הספציפי הזה לא היה סתם עוד מנאייק כלוא אלא קצין מצ"ח
מצטיין, שהיה אמור להעביר משלוח גדול של עדויות בצורת סמים
קשים מהדרום לצריפין, ובגלל השעה המאוחרת עצר לישון אצל בחורה
שהכיר בבאר שבע. למחרת בבוקר הוא קם, יצא לרחוב ונפגע על ידי
קטנוע. שום דבר רציני, רק מכה טובה על התחת; אלא שכשאריק
השתחרר מבית החולים כעבור כמה ימים, הוא נעצר על-המקום בגלל
הסמים שלא הגיעו ליעדם.
"הכול היה סגור אצלי בחדר! הרואין, קוקאין, קריסטל, הכול סגור
וחתום בניילון! מה הם חושבים, שהשתמשתי בזה?" מחה אריק בפעם
האלף. "הלכתי לשופט, הרמתי את השרוולים, אמרתי לו כבודו, תגיד
לי אתה, נראה לך שאני מזריק? זה מישהו דופק אותי, אני אומר
לכם, מישהו שעצרתי פעם מבשל לי משהו."

באותו לילה הקרינו בכבלים את "פקודה בלתי חוקית". בסככה שלט
אורה הכחלחל של הטלוויזיה, והחבר'ה היו שרועים בשורה על כסאות
הפלסטיק ולועסים בקול רם את הענבים שאבו-נימר קימבן מהמיטבח.
"תגיד לי, מה הוא עשה?" שאל אבו נימר והחווה לעבר דרור, העסוק
בתליית מגבת לייבוש על הכבל המתוח ששימש למטרה זו. זה נחשב
חוסר טאקט, לשאול מישהו במפגיע על מה הוא יושב, והעובדות פשוט
נחשפו לאט לאט כמו שכבות בצל מתקלפות בשמש, בדרך כלל מאוזן
שנייה או שלישית.
- "מי, דרור?"
- "האשכנטוז, כן."
- "לא יודע."
- "אתמול שמעתי איזה מם-צדיקית אומרת משהו על שוד מזויין." לחש
ניר.
- "מה מה מה?" הסתקרן גילי, סטודנט לתקשורת וקצין ביחידה
מובחרת במיל' שסירב לשרת בשטחים.
- "לא, זה סתם היה בצחוק." מיהר אריק להסביר.
- "איזה מם-צדיקית? טלי המד"כית?" חקר אבוקסיס.
- "לא, אתמול כשהיית בשמירה באו לעשות פה סיור, איזה קורס של
שוטרות צבאיות או משהו."
- "מה? ססאמק, דווקא כשאני בשמירה?" מחה אבוקסיס.

"תראו, תראו מה זה!" צפצפה הקורסיסטית הצעירה והחמודה, שהעיפה
מבט לסככה וקלטה את דרור שרוע מול הטלוויזיה. היא סימנה
לחברותיה לבוא לראות. "תראו מה זה כלא בצבא! למה לא, למה לא,
טלוויזיה בלוויין יש להם פה!"
דרור סובב לעברה ראש עייף. "מה, מה אכפת לך?" שאל בשקט.
- "על מה אתה יושב?" שאלה השוטרת, בנסיון תמים לפתוח בשיחת
שוטר-אסיר ידידותית. והיא באמת נראתה נחמדה, אבל הסגנון שבו
שאלה את השאלה עלה לו על העצבים. על מה אתה יושב. איזה דיבור
של כלא, איזה סגנון אותנטי. מה את מבינה על זה בכלל?
"שוד מזויין." ענה בלי לחשוב.
- "נו, באמת..." השוטרת חייכה במבוכה.
- "הכנסתי עשר שקל למכונת פחיות. בלעה לי את המטבע. בעטתי
במכונה, התגלגלו החוצה כמה מטבעות." חינטרש דרור באדישות.
"הייתי עם אם-16 על הגב. שוד מזויין, נזק לרכוש צה"ל, שימוש
בלתי חוקי בנשק."
הכול נאמר בהבעה של רצינות תהומית ומורבידית והשוטרת עמדה
נטועה במקומה למשך כמה שניות. מאחורי גבה עמדו אריק ושוקי
וצחקקו בקול רם. שוקי היה קצין חימוש שהתרשל וגרם לתאונה במהלך
חילוץ של ג'יפ תקוע.
בתוך מבנה הבטון, לשם הוגלה ע"י מוריס בגלל קולניותו, המשיך
שלזינגר ליצור מוזיקה בתנאים-לא-תנאים.

"נולד חופשי, והחיים יפים לחיותם
אך שווים לחיותם, רק למי שנולד חופשי."

בעשר וחצי בלילה, בדיוק באמצע הסרט, הטלפון הציבורי צלצל.
"כחלון! לך תרים ת'טלפון!" הרעים נימר.
- "שנייה, נו."
- "נו, הצלצול הזה מפריע לי להתרכז." מחה רומן, איש מחשבים
בחיל אוויר שסירב לעבור בדיקת שתן, ושעמד עכשיו להפסיד לדרור
בטורניר הסנוקר.
כחלון ניגש לטלפון. "הלו. כן, זה אגף קצינים. שנייה. דרור!"
צעק. "בשבילך."
- "תשאל מי זה."
- "הלו? מי זה? זה דחוף, למה הוא באמצע הסנוקר... אוקיי,
שנייה." כחלון, מ"מ בתותחנים שארז את הזין שלו בין שתי פרוסות
לחמנייה והציע לאחד החיילים במוצב שלו ביס, כיסה עכשיו את
השפופרת בכף ידו. "מישהו שאומר שהוא שלומי הקמב"ץ."
כולם הביטו בכחלון, אחר כך בדרור, ואז פרצו בצחוק. "שילך
להזדיין שלומי הקמב"ץ," הפטיר אריק.
דרור היסס לרגע. "שנייה אני חוזר." הניח את מקל הסנוקר וניגש
לטלפון.
"הלו."
- "דרור?"
- "מה קורה שלומי."
- "מה שלומך?"
אחלה. עשר. לא היה יותר טוב. חבל שלא דפקת אותי לפני הרבה זמן.
הייתי צריך חופשה.
"...'סדר." שחרר דרור.
- "תקשיב, אני חייב את הדו"ח העיתי של השבוע."
- "מה?"
- "מה מה? תגיד לי, אתה חדש אצלנו? אני צריך לבקש אותו ממך? מה
יהיה?"
- "אבל..."
- "שום אבל. אתה רוצה להסביר למג"ד בעצמך למה אין את זה?"
דרור חיפש את המילים. "שלומי, אני בכלא."
- "אז מה?"
- "מה אז מה? איך אתה רוצה שאני אעבוד מכאן?" דרור הרגיש אובד
עצות.
- "תריץ כמה טלפונים, נו. בטוח שתחשוב על משהו."
- "אבל..."
- "טוב טוב טוב, אין לי זמן לזה עכשיו. יש לי הערכת מצב שבועית
באוגדה עוד שעתיים ואני צריך את התמונת מצב השבועית."
מאחור נמשך הסרט. לא, הרים סמואל ל. ג'קסון את קולו על נציג
התביעה; לא היה בכוונתי לראות עוד חייל מת רק כדי לקיים את
התקנות המטופשות שלכם, אז כן, נתתי פקודה טו ווייסט דה
מאת'רפאקרס!
דרור הציץ לאחור והנמיך את קולו ללחישה.
"תגיד לי, יא חתיכת חרא, אתה קולט שאני יושב בכלא בגלל הפאשלה
שלך?" סינן.
- "מה... דרור..."
- "אתה קולט בכלל שאני פה בגלל שאתה שיקרת במשפט? זה יושב
איפשהו בגולגולת המטומטמת שלך?"
שלומי לא ענה.
"לך תזדיין עם הדו"ח העיתי שלך, שמעת אותי? בן זונה!" הטיח
דרור וטרק את הטלפון. "אם הוא מתקשר עוד פעם תגידו שברחתי."
הורה לכחלון בדרכו חזרה אל שולחן הסנוקר.
"הכול טוב?" שאל אבו נימר.
- "הכול חרא."
- "טוב מאוד." סבר אבו נימר. "כשהכול חרא אפשר להתחיל
מהתחלה."
"יאללה, שחק." אמר רומן.

בלילה חלם דרור שהוא בורח. ללא מאמץ מיוחד טיפס על חומת הבטון
הגבוהה, כשהוא נאחז בבליטות וסדקים שנוצרו במיוחד בשביל ידיו
המגששות; ללא קושי פילס דרכו דרך הקונצרטינות וקפץ מהגדר,
ונעלי הצנחנים הקלות נוחתות ללא קול על האדמה התחוחה. הוא רץ
בטירוף דרך השדות, נושם בפראות את אוויר הלילה החופשי, אורות
זרקורים מזגזגים את דרכו וכל הזקיפים על הגדר מריעים לו במקהלה
כזאבים שמייללים אל הירח. משהו נחבט ברגלו כל הזמן והוא רכן
והרים כדור ברזל גדול וחלוד, שהיה מחובר בשרשרת לקרסולו; הרים
אותו בשתי ידיים והמשיך לרוץ בין שיבולי החיטה, במדי אסיר
מפוספסים שחור-לבן וכובע טמבל משונה ללא שוליים, מפוספס בהתאם,
שכל הזמן נפל לו על העיניים.  
הוא התעורר בגרון ניחר. במיטה מתחתיו, בתא הזעיר שגודלו לא עלה
על שני מטר רבוע, נחר אבוקסיס כמנוע ישן. דרור חיטט בכיסו אחרי
עוד סיגריית נובלס.

אריק חזר מדיון בבית המשפט.
"רוצים להוריד אותי בדרגה." אמר בזעף. "סיימתי מצטיין בה"ד
אחד. שתי תעודות הצטיינות מקמצ"ר יש לי על הקיר בבית. עכשיו
טוראי הם רוצים לעשות אותי, הבני-זונות."
"לקחתי בשבילך סיגריות." אמר דרור והושיט לו את חתיכת ניר-הכסף
המגולגל, שהכילה את הקיצבה היומית של עשר סיגריות נובלס. אריק
הוציא אחת ודרור הדליק לו אותה.
"אתה יודע מה אני רוצה?" אמר אריק אחרי רגע קצר.
- "סיגריות נורמליות?"
- "נו, ברור. וגם יותר מעשר ביום, וגם להיות מחוץ לחומות
המזויינות האלה, ולא לעמוד יותר בחיים שלי עם הפרצוף לקיר
ולהגיד 'סמל' כשקוראים את השם שלי. ולא לקום באמצע הלילה
לספירות. אבל אתה יודע מה באמת אני רוצה?"
- "מה צריך יותר מזה." תהה דרור.
- "מקדונלד'ס". אמר אריק וצחקק לעצמו. "זה הדבר הראשון שאני
עושה בחופשות שלי. לתקוע את השיניים בחתיכת בשר הזולה
והמחורבנת הזאת. לפני זה לא אהבתי ג'אנק פוד בכלל, אתה יודע?"
הוא מעך את הסיגריה בעציץ והשליך את הבדל לפח פלסטיק שורץ
נמלים. "טוראי, אתה קולט? אני הולך להיות טוראי."
שלזינגר נכנס לסככה עם קרטון שוקואים מהמטבח. "אהלן ג'מעה,"
בירך אותם בברכה המסורתית. "דרור, איפה הגיטרה?"
- "על המיטה שלי."
"תגיד לי," שאל אריק בלחישה אחרי ששלזינגר נבלע בתאים. "מה
באמת עשית?"
דרור היסס. מה בעצם נשאר לו להגיד, כל פעם שישאלו אותו את
השאלה הזו? שעל מה שכל השאר עושים, דפקו אותו? ומי יאמין לזה?
המנאייק הזה, שעד כמה שהוא יודע הוא יכול להיות גם סוחר סמים
לעת מצוא?
"שוד מזויין." אמר לבסוף. "בעטתי במכונת פחיות."
אריק צחקק.
"טוראי." פלט עוד פעם בקול נכאים. בתוך התאים פצח שלזינגר
בזמר:

"שלח לי מכתב / שלח אותו בדואר
שלח אותו לבירמינגהם / ישר לבית הסוהר."