הנה אני שוכב לי בבוץ, והמצב על הפנים, כמו שאומרים. מוטי,
שהוא גם הקשר שלי וגם החבר הכי טוב שלי עוד מהטירונות מנסה
להוריד ממני את האפוד ולבדוק איפה נפגעתי. אני אמנם לא מרגיש
את זה עדיין, אבל אני יודע שחבל על הזמן שלו וכדאי שיעזוב אותי
בשקט לפני שיקבל כדור. באמת שאני לא מנסה להיות גיבור, הרי לכל
המלחמה הזו הגעתי במקרה. אבל אני מבין מספיק בשביל לדעת שאין
שום סיכוי שאני נשאר בחיים אחרי פיצוץ כזה. אומרים שהחיים
עוברים לך מול הפנים כשאתה עומד למות. כרגיל עם קלישאות, גם זו
לא נכונה וכל מה שאני חושב עליו זה שמאז שיעל עזבה אותי, לא
זיינתי אף אחת.
כן, אלו המחשבות האחרונות שלי, ואם יש מישהו שזה נראה לו משונה
שקצין בצה"ל יחשוב מחשבות מלוכלכות ואנוכיות כאלו רגע לפני
שהוא מת, הוא יכול ללכת להזדיין. אחרי הכול, אני זה שתקוע פה
במקום הכי מגעיל עלי אדמות עם החיים שלי נשפכים על האדמה
המסריחה.
ככה זה, אתה לא בוחר למי להיוולד ואתה לא בוחר איך למות. נדמה
לי שהרעיון הזה מוצה כבר אינספור פעמים בהיסטוריה, ומי אני
שארחיב עליו את הדיבור. חוץ מזה, לא נשאר לי הרבה מאוד זמן
ואולי לא כדאי לבזבז אותו במחשבות של שנאה. בינתיים מוטי מסיים
עם ההורדה של האפוד וממשיך להוריד לי את הבגדים. קיבינימט,
נהיה לי קר. אם הייתי יכול הייתי אומר לו שיעוף ממני כי במילא
הוא לא יכול לעשות בשבילי כלום, וגם אם היה מה לעשות לא הייתי
סומך עליו שיעשה את זה.
נו מילא, זה עדיין לא כואב כמו שאני יודע שזה בטח יכאב עוד כמה
דקות אז אני מחליט לתת לו להתעסק לי במכנסיים. גם ככה הוא
ירגיש חרא כל החיים שלו שלא עשה מספיק ואיך מתי לו בידיים. קצת
חבל לי עליו כי בכל אופן הוא באמת חבר טוב ואני לא רוצה לגרום
לו צער. מוטי היה איתי בכל התקופות הקשות כולל אחרי הצבא כשגם
אני השתחררתי סוף סוף. הוא היה זה שלקח אותי לדרום אמריקה כדי
לשכוח את יעלי, והוא גם החזיר אותי משם כשהיא הגיעה לשם בעצמה
עם החבר שלה. פתאום היבשת הענקית הזו נהייתה כל כך קטנה שלא
יכולתי לנשום. וכשחזרתי למילואים הוא התעקש לסדר שנהיה ביחד
והוא יהיה הקשר שלי, כמו בסדיר. אין מה לדבר, חבר טוב.
אין לי הרבה חברים טובים. אפשר לומר שאין לי חברים בכלל. אין
לי מושג מה מוטי עושה איתי, במיוחד היות והסיבה לזה שאין לי
חברים היא אני.
הופה, הנה התחלנו את חשבונות הנפש! כמה בנאלי, לגסוס ולהתחשבן
עם עצמך. למה מה קרה? או בהומור שחור: למה מי מת? זה שאני הופך
בקרוב למזון לתולעים וידיעה קטנה בעיתון לא אומר שאני עוד צריך
לכעוס על עצמי. מה לכל הרוחות עשיתי לא בסדר שמגיע לי למות?
אבל נניח שאני מקבל את זה בתור הגורל שלי או משהו כזה, אין מצב
שבעולם שאני מעניש את עצמי בנוסף על החור הענק שיש לי בבטן.
אבל באמת אין לי חברים. לא יודע למה. תמיד רציתי חברים ואף אחד
לא זרם לכיוון שלי. וואו, אני מאבד המון דם אם אני חושב שטויות
כאלו. כדאי לשמור על צלילות ולגמור כבר עם החרא הזה.
יעלי. גם עכשיו, כל כך הרבה שנים היא עוד רודפת אותי. איפה היא
היום? בטח נשואה, אולי אפילו עם ילד. היא גם מצליחה ככל הנראה.
כשייגמרו המילואים אני חוזר לעבוד בשמירה. הם רצו קצין קרבי כי
אפשר לסמוך עלינו יותר שלא נרדם במשמרות. תיקון, הייתי אמור
לחזור לעבוד בשמירה. עכשיו החברה תפרסם הודעת אבל קצרה על לכתי
בטרם עת. יעל. היא הייתה כל עולמי ואני איבדתי אותה. מכאן נובע
שאיבדתי את עולמי. כבר שנים שאני אומר לעצמי שעצם זה שאני
עדיין בחיים מוביל למסקנה שאולי היא לא כל עולמי אחרי הכול.
אבל עוד הרבה לפני שהקרביים שלי נחשפו לאוויר הקר של סיני, הלב
שלי נקרע ממני והתפוצץ לאלף חתיכות. בכלל, כל התיאוריה הזו
שהלב מקיים את החיים היא שקרית. עובדה שאני תפקדתי המון זמן
בלי לב בכלל.
אלוהים כמה לא נוח פה. יש לי אבן מתחת לגב שקורעת אותי ואין לי
כוח להעיף אותה. למה מוטי המלאך הטוב לא הופך אותי בשביל למנוע
את בליעת הלשון? למדנו את זה ביחד בקורס עזרה ראשונה לפני אלף
שנה. הוא בוכה כמו ילדה המוטי הזה. הדמעות שלו עגולות וגדולות
ונושרות לי על הפנים, מחממות ומנקות את הלכלוך. הוא מדבר
עכשיו, כנראה אלי אבל אני לא מצליח להבין מה הוא אומר. לא אכפת
לי בכלל. אני רוצה לישון, אני רוצה אותה.
היא עזבה אותי כי אני לא יודע איך לאהוב. ביקשתי שהיא תסביר לי
אבל היא אמרה שאי אפשר להסביר כזה דבר. זה משהו שאו שיודעים
אותו או שלא. אז היא הלכה ואני נשארתי לבד, מנסה להבין איך
לאהוב.
ממש עזר לי.
מוטי מתרומם מעלי. הוא מחפש עזרה הדביל, שוכח שיש לו קשר על
הגב. המצרים החארות כבר קלטו אותנו והתחילו לירות, קיבינימט.
הוא נשכב לידי ונותן כמה צרורות בכיוונים שונים. אני מרגיש איך
הכאב כבר מתחיל לפמפם, מתחזק ומתחזק- אההה כוס אמק זה כואב!
כדורים צבעוניים מתפוצצים לי מול העיניים והכאב הופך להיות בעל
חיים משל עצמו, רוטט ויציב בעת ובעונה אחת. מגיע בגלים מחליאים
ועם זאת הוא ישנו, נצחי ולא מרפה.
מוטי מסתכל עלי עכשיו ומפסיק לירות. הוא מתייפח באמת ונראה
כאילו שהוא עומד להתפרק בכל רגע. אני רוצה להגיד לו שזו לא
אשמתו ושיברח משם כבר אבל כל מה שיוצא לי זו אנחה קטנה, יותר
נשיפה ארוכה מדיבור.
הוא מרים ראש אל השמיים וצועק משהו לא ברור. עכשיו הוא מסתכל
לי בעיניים ואני רואה אצלו הכרה, אולי הוא מבין כבר שנגמר
הסיפור שלי.
הוא מלטף לי את הראש וזה קצת כואב אבל לא מאוד. רטוב לי בעורף
ואני מניח שסדקתי את הגולגולת כשנפלתי על האבנים המזוינות. אבל
היד של מוטי גדולה וחמה וזה הופך להיות נעים כמעט כשהוא מלטף
אותי, כמו שאבא שלי היה עושה כשהייתי קטן. זיכרון ישן עולה:
אבא שלי קורא עיתון במיטה ואני מבקש שיושיט את היד כדי שאוכל
לחכך את הראש מתחתיה, ככה אני מקבל ליטוף והוא לא צריך להפסיק
להתרכז בספורט. בן כמה הייתי? ארבע אולי. עכשיו היד שלו מונחת
לי על הפנים והוא מוריד אותה לאט לאט. באיחור אני מבין שהוא
עוצם לי את העיניים. הוא חושב שאני כבר מת! זה לא כל כך נעים
המצב הזה, מה עושים? אני פותח את העיניים לסדק צר ורואה את
מוטי הענק המטופש הזה עם הגב אלי מארגן את הציוד שלו ומוסיף את
התחמושת שלי לשלו, שיהיה לו לבריאות, באמת. שייקח אותי עצמי
כמגן אנושי אם זה יעזור לו למלט את עצמו מהתופת הנוראה הזו,
לפחות פעם אחת אני אעזור לו במשהו.
אני עדיין מתבונן דרך עפעפיים סגורים למחצה כשהוא קם, מעיף בי
מבט אחרון ופותח את הפה כאילו כדי להגיד משהו. פותח וסוגר
בחזרה. אין לו מה להגיד. מי יכול להאשים אותו? אני לא מצליח
לחשוב על שום דבר להגיד בעצמי.
הוא מסתובב ומתחיל לרוץ שפוף, הלאה מהנגמ"ש השרוף שלנו
ומהחברים השרופים שלו, שאף פעם לא דיברו איתי יותר מכמה מילים
ובכל זאת אנחנו שוכבים פה יחד. עכשיו אני כבר פותח את העיניים
ומסתכל למעלה, אל הכוכבים. אני מזהה את ג' הדרום, הקסיופיאה,
חץ הצפון. הם מסתכלים עלי, נצחיים, אחרי שראו כל כך הרבה מתים
לפני וללא ספק גם אחרי, ומנצנצים אלי כמו תמיד. כרגע עוד אף
אחד חוץ ממוטי לא יודע שנהרגתי וזה לא משנה לעולם בכלל. אולי
אחר כך, כשהמודעה והידיעה תתפרסמנה בעיתון, ואולי בכלל לא. מה
יעל תגיד? היא בכלל תדע? אולי היא לא זוכרת. זו מחשבה נוראית.
אני הולך למות כל רגע, אבל מסתובב כמו מת עוד מאז שהיא הלכה,
ההבדל הוא רק בכמות התנועות שביצעתי עד עכשיו.
זה קורה, אני מרגיש איך החיים עוזבים אותי, עם כל פעימה של הלב
עוד חיים זורמים ממני החוצה אל החול. כה נפלו גיבורים!
על מה חושב מי שהיה מת עשר שנים ופתאום זכה להכרה רשמית ככזה?
אני מחליט להיות אדון למחשבה האחרונה שלי: אם כבר ללכת אז
בפיצוץ. אני רואה אותה מול עיני ומתחיל ללחוש: יעל. יעל. יעל!!
אני צורח את החיים שלי החוצה בנשיפות אחרונות ואז, שקט...

את שמעת אותי, למרות הארטילריה ורעש מנועי הטנקים והיריות. את
נסעת בג'יפ האזרחי שבו הגעת אל החזית, אלוהים יודע באיזו דרך
הצלחת לעקוף את המחסומים והמוקשים והפטרולים המצריים. את הגעת
כי החלטת שרופאה חייבת להיות עם הפצועים כדי לעזור להם מייד
כשהם נפגעים ולא לחכות להם שיגיעו לסורוקה או יוספטל או
לתאג"דים שהוקמו בחופזה. את ראית את הנגמ"ש שלנו ואת הצוות
השרוף והבנת שאין לך מה לעשות שם. וכבר כמעט נסעת כששמעת אותי
צורח וניגשת לטפל בי למרות שלא היה לי סיכוי. ואת הצלת את
החיים שלי. ושאלתי אותך אחר כך, איך? איך הצלחת לשמוע אותי?
ואמרת לי שקוראים לך יעל.