קמתי בבוקר וידעתי שהיום אני לקוח פלטינה של אלוהים. בלי
אישורים ומסמכים ובירוקרטיה. בלי שטויות. בהרגשה שלי ידעתי
שהיום אני פלטינה. ובמירוץ לזהב כל פירור שוה משהו.
אז תכננתי את היום שלי היטב היטב. התפטרתי מהעבודה, אמרתי
לקרובים ולרחוקים מה אני באמת חושב עליהם, דפקתי צרפתית
למקסימה ההיא שמתעוררת אצלי לחיים בחלומות כבר שנתיים, רוקנתי
את חשבון הבנק, הזמנתי כרטיס טיסה כפול לדרום אמריקה וארזתי
תרמיל. אני ואלוהים ודרום אמריקה. לא צריך יותר מזה. ככה זה
כשהחיים מחייכים אליך.
ויצא לי לתפוס איזו שיחה עם אלוהים לפני שיצאתי לדרך ונפנפתי
את כל הזבובים הטורדניים האלו שמילאו לי את החיים בכזו
עיקשות.
אמרתי לו, "אלוהים, למה אני?" והוא אמר - "תורך". ומיעט
במילים. וניסיתי לדובב, להבין, אולי אצליח לקמבן ולהיות לקוח
פלטינה של אלוהים עוד יום-יומיים. לא כל יום שנופלת עליך כזו
הטבה.
ולא היה לי דיבור עם אלוהים. אפילו לא בתור הלקוח החביב עליו.
אז התחלתי להריץ סרטים בראש, מין הבזקי ילדות מטורפים על איך
שברחתי מהבית ופעם אחת גם דיברתי לאבא לא יפה. אולי אפילו
פעמיים. על איך לא נתתי לתרצה להעתיק ביסודי ואפילו הלשנתי
כשהעתיקה ממישהו אחר. על איך קרעתי את התחת ואת חוט השדרה
בצבא, על איך אני תמיד קם לזקנים באוטובוס, על איך אני יחיד
בדורי.
תורי, הוא אמר. כבר עשרים ומשהו שנים שאני עומד באיזה תור
דמיוני מבלי לדעת אפילו למה אני מחכה. והנה תורי הגיע, ככה הוא
אמר, ומישהו שם מאחורי שמשת הזכוכית מחכה שאפצה את פי. דרום
אמריקה? נו פרובלמה. צרפתית עם הצרפתייה? נו פרובלמה. קפה לאטה
בתוספת קצפת? קאמינג רייט אפ. רק היום במבצע.
ומחר אחזור להיות לקוח כסף או אפילו גרוע מזה, לקוח ללא פילוח,
מין מיותר כזה שאפילו לא הצליחו להעריך כמה נזק הוא הולך לעשות
לעולם. חוזר להיות אחרון בתור אחר, מחכה לעוד פקידה מאחורי
שמשה דמיונית. מחכה. כל החיים מחכה. ובינתיים, תוהה אם כל
הפלטינה הזאת בכלל הולמת אותי.