שאריות של יום כיפור דבקו בפניה.
היא הייתה לבנה מאוד ועיניה היו כחולות מאוד, בקונטרסט כמעט
משווע.
העיניים שלה היו צבועות בשחור, או יותר נכון בשאריות של שחור
מלפני כניסת יום הכיפורים. היא הלכה על הכביש בג'ינס וגופייה
לבנה, נעלי הספורט הלבנות נוקשות בו בשקט. הילדים על האופניים
מסביב רקמו לה הילה של רעש, אך זה היה היום השקט ביותר בשנה
בשבילה. לא הפריע לה לצום, להפך. זה לא היה משהו כל כך לא
שגרתי אצלה. אבל השקט, כשאין מכוניות, ואין טלוויזיה, ואין
טלפון, ואור - שיווה ליום הזה משהו מיוחד עבורה. העליונות שלה,
שהיא רגילה לצום הזה - לעומת כל השאר, שיוותה לה עצמה ביום הזה
כוח מיוחד. היא ישבה בעיר עם כולם. החושך שטף את הכביש המלא
אנשים במקום מכוניות, ופנסי רחוב עייפים הואילו בטובם לקשט את
החושך עם קצת אור. כולם התלוננו על רעב, על צמא, והיא צחקה
כרגיל ודיברה כרגיל. כשהיא חזרה הביתה הגוף שלה ביקש אנרגיה,
דלק, למלא את המצברים. אבל המוח שלה התנגד בתנועה קלה, ודחה את
הרצון הזה הצידה במיומנות. וכך בחושך, היא חמקה למיטה, עוצמת
עיניים, כשגופה מבקש קצת מזון, והיא אינה נעתרת לו.
אם לפחות היה זה מקרה של פעם בשנה.
היא קמה בבוקר מוקדם והחלה לקרוא ספר שמצאה בבית. היום הזה עבר
לה מאוד מהר. אם בלילה המוח שלה שכנע את הגוף שלה, היום היא לא
הייתה צריכה גם את זה. הגוף שלה לא הראה כל צורך לאכול או
לשתות, והיא רק ישבה בשקט, וקראה. על מקומות אחרים, אנשים
אחרים. גם כשתואר בפורטרט בספר כיצד הדמויות הנועזות אוכלות
ארוחת מלכים עם הגיען לטירה, לא עלה ריר בפיה. הלשון היבשה שלה
נחה במקומה, מתאימה את עצמה לצבע החיוור של פניה.
השעות עברו מהר מאוד, ועם הפסק הצום היא לא חשה כל צורך לאכול.
אמה חיבקה את דמותה הדקיקה וביקשה שתאכל, ולו משהו קטן. אך זה
לא היה נחוץ לה. לא כעת, ולא בימים אחרים. מן צום בלתי נפסק,
שמראה שהיא החזקה כאן. היא שולטת בגוף שלה, והיא יכולה לעמוד
גם מול הרצונות הכי חזקים שלו.
שאריות של יום כיפור דבקו בפניה ימים רבים. לאו דווקא ביום
כיפור.
היא הרגישה אלוהית. היא יכולה לשלוט בכל. הרצונות האלמנטריים
של הגוף שלה עמדו דום מולה. היא יכולה להחליט, היא יכולה
לקבוע. היא יכולה לשנות את דרכי הטבע. וזו הייתה תחושה מופלאה.
עד כדי כך מופלאה, שהיא אפילו לא הרגישה כיצד כבד לה יותר לקום
מן הספה. כיצד היא עייפה יותר, רדומה יותר, תשושה יותר. היא
הייתה האלוהים שלה. אז מה זה משנה אם היא קצת עייפה?
היא חשבה שהיא שולטת בכוחות שלה. אבל למען האמת - כבר לא נשארו
בה הרבה כוחות לשלוט בהם.
חבריה צמים ביום כיפור כדי לבקש מחילה מאלוהים. אבל היא הרי לא
צריכה לבקש מחילה מעצמה, לפחות כך חשבה. והיא עדיין ממשיכה
בצום הזה.
כשהמצב הדרדר מחשבות אחרות החלו לצוץ בה.
אולי היא הייתה צריכה לחשוב אחרת. לפעול אחרת.
אולי הייתה צריכה לבקש מעצמה מחילה, אך היא לא עשתה זאת.
שאריות של יום כיפור כבר לא דבקו בפניה.
שאריות של עצמה, של מה שהיא הייתה, דבקו במה שנשאר מהן.