היא הלכה עם הרוח, היא הלכה אל החדש,
כמו בוקר חדש שהפציע, עכשיו שר לה אדם אחר,
ואני, ילד צעיר, עלי היא כבר לא חושבת,
נותרתי במקום מפחיד, חשוך ואפל.

לבד, בלי אהבה נשארתי ובלי כח מגן,
לא רוצה לצאת החוצה, פוחד להיכשל,
כי רק אליה אני כמה,
ויודעת היא שבלעדיה אני פרח נובל.

רק עוד ערוץ נשאר לי אליה,
ערוץ שתלוי בה, במצב רוחה,
בטלפון, אם וכשתרצה, כשלא עסוקה.
ורק כאשר כמדבר, תהיה שוממה.

וכשאני פוקח עיני, מנסה לגשש באפלה,
שומע אני את הקולות, הצרחות, ההשפלה, הכעס
ושוב נופל כנוצה קלה, אל הקרשים והרצפה
אל תקופה של שקט והס. כולי מבואס.

פעם היתה במצבי וחיפשה את הפינה בליבי,
בעבר התרפקה עלי ובכתה לצידי,
כשאמרה שאין לה אף אחד,
אך כעת הנני נשאר בלי הלב, ולבדי.

ובסיום השיר, כנימה של טרגדיה ואסון גדול,
ומעין תפילה, בקשה ותחינה אליה שתחזור:
שמעי בכיי, הקשיבי לאהבתי, בלב שאת מחזיקה
דמעות רותחות ככוויה זולגות מעיני, עד אשר אותם לנצח אסגור.