חלפו שנתיים.
מכוחה של אינרציה, או בגלל שהייתה נחושה לא לעלוב באימו של
שליו, שוב מצאה עצמה פרי בין שביליו של הר הרצל, בוחרת נתיב
חדש להלך בו דרך המצבות בחלקה הצבאית, עושה את המוטל עליה
בהרכנת ראש כנועה, בדרך שחשבה שראויה לאלמנה. בשמלתה האפורה,
הארוכה, ניצבה למראשות הקבר, מסדרת את הפרחים באגרטל באותו
הריטואל. והנה נקבצו עוד מספר קרובים, מספיק למניין, וחמותה
שבה ומיררה בבכי מוכר עד זרא.
כשתם הטקס השתהתה פרי במקום, מחכה שכולם יעזבו. ושוב דממת בית
העלמין, והיא, ומחשבותיה. נזכרה באותו לילה קפוא בנובמבר שנת
אלף תשע מאות תשעים וחמש, בדפיקות המפחידות בדלת, בקצין בעל
סבר הפנים העגום, במלים שאמר, שתפסו אותה לא מוכנה, נדהמת.
מעולם לא הניחה לעצמה אפילו להגות באפשרות שכזאת. פרי שיחזרה
את הכאב הבלתי אפשרי שנחת אל חזה כרומח לא משומן. את
ההתמוטטות. רחש הרוח בברושים ובארזים כמו ניער אותה מהזייתה
והיא נסובה לכיוון השער. בצעדים מהירים הגיעה אל מגרש החנייה.
נכנסה בגפה למכונית. התניעה ונסעה אל העיר, חוצה את ירושלים
כמעט לכל רוחבה, משתלבת אל תוך רחוב עמק רפאים הארוך והעמוס,
פונה שמאלה לכיוון השכונה, לרחוב יואב 6. על הדלת התנוסס עדיין
השלט המאויר באותיות מוזהבות ומסולסלות - שליו ופרי הדיה. הכל
נותר דומם ומוקפד, ממש כפי שהיה כשנקבצו בו כולם לשבת שבעה
לפני שבע-מאות שלושים ושמונה ימים. היא נכנסה לביתם, משגיחה
שלא לנעול אחריה את דלת הכניסה, יודעת שבלחיצת ידית קלה הוא
יוכל לפתוח אותה לכשיגיע. אחר כך החליפה את השמלה באימונית
הכחולה וניגשה להכין משהו לאכול, לה ולבעלה.
סימנייה שעליה מצויר הביג-בן נדחקה בין עמודים תשעים ותשעים
ואחת. הספר הונח, בעדינות, על פינת הלונגי הכתום, כך ששערו
האחורי נצנץ בשמש.
קיאק ארוך וצר, מאויש בחותר ארוך וצר, חליפת גומי אדומה צמודה
לעורו, החליק לאורך הירקון ממזרח למערב. כל יום באותה שעה,
חשבה סאלי. בעוד עשר דקות הוא יעשה את הדרך ההפוכה, ומאוחר
יותר יחלוף על פניה שוב בדרך אל הים. כמו בכל יום.
היא נשכבה על הגב, מועכת תלתלים בלונדיניים, והביטה בשמי סוף
הקיץ הבהירים. כמה מהר - התעוררה מחשבה בראשה - כמה מהר חולפות
שנתיים כשהן מודפסות, ואילו במציאות...
ובסרטים, צצה לה מחשבת המשך, הקצב מסחרר אפילו יותר. הרי
בסרטים, במיוחד באלה המודרניים, התזזיתיים, אחת לשתי דקות
מתרחש אירוע רב-משמעות, או נאמרת רפליקה רבת-רושם. לא עוברת
חצי שעה מבלי שיישבר לב, או - במקרים הפחות דרמטיים - ייסדק,
וגם התדירות שבה נולדות אהבות חדשות לא עומדת במבחן המציאות.
אלא אם כן קופידון היה הופך מדמות פיקטיבית לאדם בשר ודם.
ועובר משיגור חיצים בבודדת לאוטומט.
ומשפר את רמת הדיוק.
ומשכפל את עצמו.
שוב.
ושוב.
גדוד שלם של קופידונים צלפים, זה מה שצריך.
אחרי שמונה דקות פינתה סאלי מקום במוחה לפנטזיה: החותר באדום
סוטה אל גדת הנהר, בלי מילים הוא מציע לה להצטרף. היא עולה
והקיאק מתנדנד, מאיים לשלוח את שניהם למים. יוגב, ששומר על
קור-רוח ולמרות הסכנה מקפיד להציג את עצמו, מייצב את כלי השיט
ומצמיד ישבן חטוב לירכיים מלאות.
נעים מאד, יוגב, היא אומרת. אני סאלי.
- סאלי... עצרתי לסאלי אמרה לי בא לי שאלתי מה בא לה ענתה לי
תלוי.
- אתה יכול לחזור על זה?
- בטח... עצרתי לסאלי, אמרה לי 'בא לי', שאלתי 'מה בא לה',
ענתה לי 'תלוי'.
- ולך גם בא?
- באבו-אבוה בא. תרגישי, זה גלוי.
סאלי נאנחה.
אחר-כך הזדקפה וסקרה את סביבתה. המרחב הירוק היה ריק כמעט
לגמרי, וסאלי שאלה את עצמה מה הטעם להיאנח בקול רם כשאין אף
אוזן בטווח קליטה. כעבור מספר שניות החליף גיחוך מריר את סימן
השאלה, והספר נפתח מחדש.
"שליו, אני מחלישה לרגע את הטלוויזיה, יש לי משהו לספר לך",
אמרה פרי, ולחצה על כפתור ה'הדמם' בשלט. "היום במשרד פתאום
נכנסה אלי פרלה העוזרת של הדובר, יש איזו תלונה אלינו שהם
רוצים לפרסם, להראות לציבור שהעירייה קשובה. משהו כזה. אנחנו
עובדים על זה די קשה למעשה. אבל מה שרציתי לספר לך הוא שתוך
כדי השיחה, פרלה פתאום מגלה לי שהיא בהריון. זו בשורה משמחת,
כי אם אתה זוכר אז היא ובעלה לא הצליחו כמה שנים. תאר לך,
אנחנו ככה דוחים את זה, מחכים לקיץ, שתצא סוף-סוף מלבנון
ותעבור לתפקיד החדש בשנלר, שתהיה קרוב לבית, והם... טיפולים,
זרע לתוך מבחנות, רופאים - ורק עכשיו זה הצליח. אז הגעתי
למסקנה...", לפתע קיבל קולה צליל רציני יותר, "שאנחנו שני
טמבלים. אתה מקשיב לי? לא, כי יש לנו איזה רושם שברגע שנחליט,
זה יהיה כמו במטה קסמים... נכון? ואני פתאום חושבת, הרי אתה
עוד מעט בן שלושים ושלוש, ואני אפילו טיפונת יותר. ולך תדע
איזה בעיות יכולות לצוץ. אז שליו", היא השתתקה לדקה ואז
המשיכה, "אולי כדאי שנתחיל כבר לנסות? תחשוב רגע, הבן הבכור
שלך... אתה לא רוצה שעד שהוא יהיה קצין אתה כבר תהיה זקן סנילי
מדי בשביל ליהנות מזה. נכון?"
להקת עורבים הסתחררה לפתע בקולניות מעל ראשה של סאלי. היא
החזירה את הביג-בן המוקטן לתוך הספר, ועברה להתבונן בכתם
השחור-אפור שרטט על רקע התכלת.
איזה יופי, אמרה לעצמה, תראי איך יש רגעים שבהם הציפורים
מתעופפות לפי כוריאוגרפיה, אשכרה כוריאוגרפיה, אולי נסתרת אבל
בטוח מרשימה, לפרקים אפילו מרהיבה - ואז פתאום הכל מתבלגן.
מעניין מי אחראי לארגון המופתי ולתזמון הכאוס, חשבה. יש להם
מנהיגים, או שמא מערכת ההפעלה טבועה בדי.אנ.איי שלהם? ואולי
הכל דווקא נובע מאלתור?
ריקוד הציפורים נמשך עוד זמן-מה. סאלי קיפלה את הלונגי וחצתה
את אוסישקין, משאירה אחריה ייבבת מפוחית. בניין שבחזיתו לבלבו
שיחי הרדוף הנחלים קידם את פניה בחיוך. היא עלתה לקומה השנייה,
פתחה דלת פלדלת חומה והלכה ישר לחדר השינה שטוף השמש.
מבעד לחרך קטן בווילון שבדירה הנגדית השתחלה עדשת הטלסקופ החדש
שרכש תומר דרך האינטרנט. אחרי שאסף אותו מהדואר, הרכיב את כל
חלקיו לפי ההוראות והציב את החצובה, התכונן תומר לערב הראשון
אשר בו יוכל לראות בבירור את פניה של אהובתו. פרי הדיה, הוא
גלגל את שמה בראשו. סופסוף, לאחר הצצה גנובה בתיבת הדואר שלה,
יש שם לדמות. פרי הדיה, זו האישה שעליה הוא מתבונן כבר חודשיים
מחלונו, בוחן את התנהלותה המשונה, מנסה להבין מה מעשיה בכל זמן
וזמן. כבר למד שהיא חיה לבדה, שהיא נמצאת בביתה כמעט מדי ערב,
שהיא נראית עסוקה תמיד, אבל הוא גם יודע שהיא מדברת אל עצמה
המון, שלרוב היא מתנהגת כאילו מישהו נמצא לצידה, לפעמים שולחת
יד כמו מלטפת ראש ניסתר, לעיתים נדמה שהיא מעסה שכמות נעלמות,
ופעם אפילו ראה אותה רוקדת סלואו בסלון, חובקת בזרועותיה את
גופה הנשי, סובבת סחור סחור בגפה במחול איטי ולוהט. במהלך
ניסיונותיו להתמקם נכון, כדי לצפות בה מבלי שניתן יהיה להבחין
בטלסקופ, הפיל תומר את כן הציור והפלאטה, שהייתה מונחת עליו
מיותמת מצבע טרי. הרעש הזכיר לו שלמרות תכנוניו שוב לא חזר
לעבוד על היצירה החדשה, שכבר חודש וחצי עבר מאז שהניח עליה
מכחול. לא פלא, חשב, הרי כל אחר הצהריים חלף עד שהרכבתי את
המכשיר הזה. מקווה בכל ליבו שהמאמץ היה שווה, הצמיד תומר את
פניו אל העינית. ידו סובבה את ראש העדשה והתמונה הלכה והתקרבה,
והתבהרה, והעלתה חיוך גדול ובלתי נשלט על פניו. "נעים מאוד פרי
הדיה היפה", לחש תומר.
הערב עטף את תל-אביב ברכות. סאלי שכבה עירומה על המיטה הרחבה,
ישבנה הלבנבן נוצץ באפלה, וניסתה לשחזר את הפסקול של הדקות
שחיברו בין אור לחושך. תחילה נפתחה דלת הבית, ומייד נטרקה, ואז
נפתחה דלת חדר השינה, וכעבור מספר שניות נסגרה. אחר-כך באו
התנשפויות, וגניחות, ושתי זעקות 'כן', אחת קצרה ואחת ארוכה,
והתלבשות חפוזה, ועוד משפט אחד שסאלי לא הצליחה לקלוט.
לאחר מכן נפתחה דלת חדר השינה, ונסגרה, ודלת הבית נפתחה -
ומייד נטרקה, ואז הגיעה הדממה.
סאלי הקשיבה לשקט, מחפשת בו רמזים חרישיים לכך שאפי, שותפתה
לדירה, נמצאת בבית. הייתה לה, לאפי, מין נוכחות לא נוכחת,
וסאלי אף פעם לא ידעה בוודאות אם אפי שם או לא.
האזנת הסתר נמשכה דקות אחדות, ללא תוצאות. סאלי עמדה לצאת,
מנוצחת, למטבח, התעוררה בה לפתע כמיהה לשוקולד מריר, אבל ברגע
שאחזה בידית דלת חדר השינה - התחיל טלפון סלולארי לנגן ביצוע
מעוות של "הנני כאן". "הלו" חצי-מופתע של אפי קטע את הצלצול,
וסאלי הצטערה שלא הרבתה בדציבלים במהלך הזיון.
שמי אמצע סתיו מעוננים חלקית השקיפו על סאלי, שישבה על הלונגי
הכתום בפארק הירקון. במרחק-מה מאחוריה התמקם בחור בעל אפרו
מפואר ופאות לחיים סבנטיזיות, מפוחית כסופה תחובה בפיו. הוא
נשען על עץ אקליפטוס רחב גזע, וניגן, ספק לעצמו ספק לסאלי,
שירים שהיו פעם להיטים.
אולי יום אחד מישהו יחדש אותם, חשבה סאלי.
בעצם, כמעט בטוח שזה יקרה.
זה תמיד קורה.
הרי יותר קל לשחזר מלחדש.
ואנשים ממילא אוהבים דברים מוכרים.
זה נעים.
וזה נעים, נעים, נעים, ניגנה המפוחית את הלחן של שלום חנוך
ל"לילה של כוכבים קרובים", השיר (הנעים) של אריק איינשטיין.
הנה, אמרה לעצמה סאלי, גם אני קראתי כבר פעמיים את "אהוב מעמק
רפאים" - וחזרתי אליו בשלישית.
מצד שני, בכל קריאה אני מתרגשת במקומות אחרים.
לדמעות יש עמודים קבועים, הזיכוך זז כל פעם.
וזה נעים.
היא נשכבה על הבטן, רגליה מתנופפות באוויר, ופתחה את הספר
בעמוד מאה ושישים.
"המדרכה רטובה מגשם, אני יושבת עליה בתנוחה מוזרה, רגל אחת
מקופלת במאונך לגוף, הכאב עז. לפני שנייה עוד הייתי על רגליי,
ספק הולכת ספק רצה. יצאתי מהבניין. היה חשוך. משהו קרה וחשתי
איך הכל מתערבל סביבי. מעדתי על אבני השפה, גופי פגע בכביש.
מיד גררתי את עצמי למדרכה, כי חששתי שתבוא מכונית. היה חשוך
מאוד, כנראה שהפנס שמתחת לבית שוב לא עבד. לא ידעתי מה עושים
הלאה אז התחלתי לבכות". פרי שכבה במיטה, בחדר השינה האפל,
ותיארה לשליו את חלומה. לא מכבר הקיצה והתמונה, כמו גם הכאב,
היו עדיין מוחשיים מאד עבורה. "אתה יודע, זו לדעתי לא הפעם
הראשונה שאני חולמת את אותו חלום שאמור להיות די מבהיל, והמוזר
הוא שאני לא מבוהלת בכלל במהלכו. נכון, אני בוכה וכואב לי, אבל
יש שם משהו מרגיע. משהו מנחם. ואני אף פעם לא זוכרת מהו". היא
שלחה יד, הדליקה את מנורת הלילה והסתובבה אל חציה השני של
המיטה הזוגית, מופתעת לגלות אותו ריק. שליו שוב לא הגיע הלילה,
הבינה פרי. למעשה, תדירות הביקורים ירדה לאחרונה. שליו בא
הביתה פחות. פרי חשבה על החלום שעליו סיפרה לבעלה. שרעפי השינה
נמוגו לאיטם והיא החלה להיזכר. תומר קוראים לו. לשכן. הבחור
שעזר כשבאמת נפלה לפני מספר שבועות מתחת לבית. תומר, השכן
מהדירה הנגדית. היא קמה וניגשה לחלון, מביטה אל הקומה שלישית
בבניין החשוך. מעניין מה תומר עושה עכשיו, חשבה לעצמה.
סאלי שכבה על הבטן, ראשה מונח על כרית נטולת ציפה, והביטה
בקונדום הרופס שהיה זרוק על רצפת חדר השינה שלה. הבחור שחדר
אליה כבר הלך, והיא נזכרה ביומולדת שלה, שנפל על תשעה באב.
דיקלה באה לבקר, הן ישבו במטבח הקטן ואכלו לזניה.
למות, אמרה דיקלה וליקקה שפתיים, בשביל לזניה כזו שווה להרוג.
אחר-כך היא שאלה: מתי בפעם האחרונה שיגלת מישהו?
סאלי השתהתה בטרם השיבה. אולי היססה לשתף את חברתה גם בפרטים
אינטימיים ואולי פשוט חישבה כמה זמן עבר.
בפורים, ענתה לבסוף. לפני, אה... לפני חמישה חודשים. בפורים.
- זה המון זמן.
- אפשר להסתדר גם בלי. יש לי הנאות אחרות.
- חבל.
- אויש, דיקלה, זו לא כזאת טרגדיה.
- חבל, כי את מה-זה סקסית. ממש.
- אני, אני לא... אני לא איזה כוסית-על.
- את סקסית.
- תודה.
- מה תודה, תתפשטי.
הערב אארגן לו הפתעה הגונה, חשבה פרי בעודה מרפרפת על בגדיה
התלויים בארון. היא שלפה קולב מתכת ועליו שמלה אדומה. מבחינתה
יתכן שההצגה מתחילה כבר עתה... היא שלחה את ידה ופתחה את הקשר
של חגורת החלוק. גופה נחשף לרגע, והיא עמדה בתחתוניה באמצע
החדר, מדמיינת איזה מחזה נגלה עכשיו לעיניו. היא אחזה בשמלה
ועטתה אותה לגופה. הבד נצמד אל חמוקיה. במראה שלמולה נתגלתה
בבואתה, מפתיעה ויפה מאי-פעם. פרי הרימה ידה למעלה ושחררה את
נצרת סיכת הראש. שערה השחור צנח על כתפיה גלים גלים. היא ניערה
אותו. תסתכל עלי תומר, חשבה. תסתכל כמו תמיד. היא ניגשה למגירה
התחתונה ושלפה ממנה זוג נעלי עקבים יוקרתי. התיישבה על המיטה,
מתכופפת קדימה כדי לסגור את האבזמים, מקווה שהמחשוף שנפער
ברכינתה נגלה במלוא תפארתו למעריץ שלה. לתומר, שהיא כבר הבינה
שבמשך ימים רבים מביט עליה מחלון ביתו. כנראה שצפה בה עוד לפני
המפגש ההוא כשנפלה. הרי הוא ידע את שמה. אולי אף חקר אודותיה.
ריגוש גדול מתמיד הציף אותה. לבה דפק. היא קמה, ניגשה לחלון,
ופתחה אותו אל אוויר הלילה הקר. לו העזה הייתה צועקת עכשיו אל
הרחוב החשוך - בוא.
רעש של חבטה מענגת הדהד בחדר כשאגן פגש אגן. סאלי איבדה לרגע
שווי משקל. אני עומדת על ארבע או על שש? היא שאלה את עצמה,
ומייד הבינה שהתשובה לא חשובה. יד גדולה אחזה בחלק התחתון של
גבה, מבטיחה שהישבן הרך לא יברח.
הוא אשכרה נאחז בי בציפורניים, הרגישה סאלי את הביטוי השחוק
קורם עור וגידים. כאילו מפחד שאיעלם לו.
ואז חודר אליי בנחישות.
שוב.
ושוב.
ושוב.
אוה.
אוווווווווווווווה.
סאלי הרכינה את ראשה ופרשה זרועות. הציצים הלבנבנים שלה נמחצו
אל כרית גדולה. הגניחות הלכו ותכפו, והתארכו, והתחזקו, עד
שהפכו לצעקות של ממש. הוא כל-כך גדול, התלהבה סאלי, עוד מעט
הוא יגיע לי לרחם. יכול להיות שהוא עוד יגדל?
לא יכול להיות.
יכול להיות.
באבו-אבוה יכול, או-הו כמה שיכול.
אוה.
אוווווווווווווווה.
הגבר שבתוכה שתק, כמו תמיד, כאילו פיו עדיין נעול על המפוחית.
תנועות גופו, לעומת זאת, הפכו לסוערות יותר ויותר.
הוא תפס את צידי ירכיה של סאלי, והצמיד את גופו לגופה. היא
שיחקה איתו, מתרחקת מעט, ושוב מתמגנטת, ולהרף עין מתרחקת ושוב
נבעלת, הנאה אינסופית מאיימת לעלף אותה. כשהרגישה שהוא עומד
לגמור, הכניסה סאלי יד רטובה בין הרגליים - והחלה לשפשף את
הדגדגן.
במרץ.
במרץ!
זה מתקרב, הרגישה, הנה זה בא, הנה זה
כאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאן.
סאלי קרסה כלפי המיטה, אבל הבחור לא ויתר. הוא משך אותה אליו,
נועץ בה את הזין שלו הכי עמוק שאפשר. ונעצר. ונועץ. ונעצר.
ואז, כמו שכבר הרגישה בעבר, הפיל עליה את כל כובד משקלו ושניהם
צנחו אל המזרון הרך. פניו נצמדו לעורפה הלח, הלשון שלו הסתבכה
בתלתלים הבלונדיניים וסאלי הקשיבה לנשיפות שהמשיכו לצאת ממנו,
צורבות בתודעתה צלילים אהובים.
אחר-כך הוא הלך.
הוא הלך מהר, הצטערה סאלי.
אולי בעצם עדיף ככה, שלא יישאר.
הייתי צריכה להציע לו להישאר?
לפתע התעוררה בה תחושה שהוא חיכה להצעה.
להזמנה.
מפורשת.
אממ...
סאלי שלפה את הספר מתוך הבגדים שנערמו ליד המיטה. היא דפדפה
אחורה עד שנעצרה בעמוד 154. שם, היא קיוותה, אולי שם תמצא
עידוד.
גשם עז הכה במשך שעות בחלונות הדירה, והרוח החזקה גרמה לענפיי
העצים לחבוט בזכוכית שוב ושוב. תומר רטן בינו לבין עצמו. מטחי
המים האלו הפריעו את שגרת יומו. הוא לא הצליח לראות דבר מבעד
לטיפות ומצא עצמו מתגעגע אליה, מתפלל לבורא עולם שיעצור קצת את
הדלף. עכשיו כבר שמונה וחצי בערב, ופרי אמורה להיות במטבח, או
בסלון. כל כך רצה להביט בה. וכמו שעה הטבע לבקשתו, לבסוף חדל
הגשם באחת והרוח נדמה. תומר הסיט מעט את הווילון, וגילה
לתדהמתו שבדיוק באותו הרגע כבה האור בדירתה של פרי - והדלת
נסגרה. במהירות רכן אל הטלסקופ, מפנה אותו כלפי מטה, מביט אל
פתח הבניין. דמות מוכרת יצאה בחופזה מחדר המדרגות. ולפני
שהספיק לחשוב לאן היא ממהרת ככה בשעת ערב זו, קלטו עיניו כיצד
היא קורסת אפיים ארצה. הוא השתהה שנייה לראות אם תקום, אך
משזיהה אותה גוררת את גופה בלאות ויושבת על שפת המדרכה, ראשה
נתון בין זרועותיה, פרץ מהבית מבלי ששקל את מעשיו, ורץ אחוז
אמוק במדרגות, ממהר אליה, כאילו היו מכרים או קרובים.
"פרי, נפלת?" הצעיר הזר שהגיח לפתע דיבר אליה וקרא בשמה. הוא
שלח את ידו והניחה בטבעיות על כתפה. "בואי, נראה מה קרה", אמר
בעודו מושך בעדינות את הרגל ומיישר אותה. "כואב?" שאל. "את
חושבת שתוכלי לקום?" מופתעת אבל לא נרתעת הביטה בו פרי, וחשה
לפתע שלווה עמוקה. היא אחזה בעוז בכף היד הגברית שהושטה לה.
וקמה, נתמכת בו, שעונה על כתפו. "בואי. אלווה אותך הביתה", אמר
לה הבחור קצוץ השיער והממושקף. הוא חייך אליה, אך פניו אמרו
דאגה. פרי חשבה לעצמה שהיא לא יודעת מתי חשה כה מוגנת. גשם
עדין החל קולח שוב, והם פסעו לאט יחד אל חדר המדרגות הקטן.
גם במוצאי שבת ניצבה פרי בסלון ביתה, משקיפה אל דירתו של תומר.
אף על פי שכבר ידעה את המספר בעל-פה, היא אחזה בפתק הצהוב עם
פס הדבק שכבר החל להתרפט. עיניה ריחפו מעל תשע הספרות,
אצבעותיה מיששו את חתימתו המלוכסנת והמסוגננת של ת. להט,
וליבה פעם לנוכח חמש המלים: "זה למקרה שתצטרכי שוב עזרה". ביד
רועדת חייגה את מספר הטלפון הנייד, אך עוד בטרם נענתה - טרקה.
היא נותרה לעמוד בהפגנתיות מול החלון, מכשיר הטלפון הכבוי
מוצמד לאוזנה. הפעם הוא יחזור אלי, חשבה. הפעם הוא מוכרח
לחזור. היא נזכרה עד כמה המה וגעש משרד האומבודסמן ביום חמישי,
ואיך המתינה בחוסר סבלנות להפסקת הצהריים. רק אז, כששככה
המהומה, ניצלה את העובדה שהמנהלת לא מחויבת לאכול עם כולם, ועל
רקע קולות הצחוק שעלו מן המטבחון המרוחק שבקצה הלשכה - צלצלה
אל תומר לראשונה.
איך ניתקתי ברגע בו שמעתי את קולו, שיחזרה פרי. אחר כך כל היום
הייתי נסערת, לא מצאתי לי מנוחה. ובערב, ממש כמו עכשיו, נעמדתי
בכוונה מול חלונות הסלון החשופים, ראיתי אור עמום בדירה שלו.
הייתי בטוחה שהוא בבית והתקשרתי אליו, הפעם מהטלפון הנייד שלי,
כדי שיראה את המספר. אבל שוב ניתקתי כשהוא ענה. אלוהים,
ביומיים האחרונים התנהגתי כמו ילדה, בחיי. מחייגת ומנתקת,
מחייגת ושותקת. שומעת את קולו החם והנפלא, מניחה לו ללטף את
אוזני, לא אומרת מלה ושוב סוגרת. כבר לילה שלישי שאני מטריפה
אותו ככה. צללית כהה חלפה סמוך לחלון הדירה ממול ומייד נעלמה.
בסוף הוא יתקשר אלי בחזרה, מלמלה פרי, כמו מבטיחה לעצמה כי
משאלת ליבה אכן תתממש. הוא חייב להתקשר. פרי ראתה שוב את
צלליתו של תומר מבעד לווילון והיא הייתה קרובה אליה מאי-פעם.
היא חשה כיצד שריריה נדרכים. תתקשר אלי, תומר, לחשה, זה חייב
לבוא ממך. ולמרות שבעצם ציפתה לכך בכל אותם ימים, גופה ניתר
מעט באוויר למשמע הצלצול החזק. היא הביטה בצג, נושמת עמוק
באנחת הקלה. "פרי, אל תנתקי. אל תנתקי, הגיע הזמן שנדבר", אמר
תומר בקולו המרגיע, והיא התיישבה והאזינה לו. "פשוט הגיע
הזמן".
חותר קיאק בחליפה ירוקה חלף על פניה של סאלי, פניו מועדות לעבר
מקורות הירקון. החורף עדיין התעכב, אבל באוויר היה ריח שאותת:
זה מתקרב. סאלי שכבה על הלונגי הכתום, מוקפת עלי שלכת, והקשיבה
למפוחית שניגנה את 'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ'.
אריק, היא אמרה לעצמה. אריק, בטח.
"אז חבר בא ואומר זמנך עבר", דמיינה סאלי את מאיר אריאל מופיע
מולה. היא נזכרה איך נפגשו בדלפק השאלת הספרים בבית אריאלה.
היא החזירה את 'ביום שבו ירו בראש הממשלה', הוא לקח את 'אושר'.
גברת גורל חייכה, הספרנית הצטרפה אליה, וגם שפתיה של סאלי
התעקלו קצת כלפי מעלה. אריק בהה בה לשנייה או שתיים, ואז לחש:
את דומה להילה.
שנתיים וקצת אחר-כך, רגע לפני שנפרדו דרכיהם, אמרה סאלי שהגיע
הזמן שהוא יגלה לה סוף-סוף מי זו הילה, וגם הוסיפה מבט שקשה
מאד לסרב לו - אבל אריק לא הגיב.
הוא שתק רוב הזמן גם ביום שבו נפגשו. הם ישבו ברחבה שבין בית
אריאלה למוזיאון תל-אביב, והשקיפו על לובשי החאקי שיצאו משער
שאול, ועל אלה שנכנסו פנימה. סאלי סיפרה איך העבירה בשלום את
שירותה הצבאי בזכות ספרים. ספרים ומוזיקה, ליתר דיוק.
"קורא 'איים בזרם' מאת ארנסט המינגוויי", היא ציטטה את מאיר
ז"ל, "תרגם את זה יפה אהרן אמיר. אז עוד מעט הוא יצחק אותה על
המיטה הרחבה שלו, והוא אחד העצובים בעיר".
אריק הנהן, וסאלי ציינה שזו טרגדיה איומה ונוראה שאמן בסדר
הגודל של מאיר אריאל נפטר בגיל צעיר. תחשוב, היא אמרה לאריק,
תחשוב כמה שירים הוא עוד היה כותב אם לא הקרצייה הבת-זונה.
אריק חשב קצת ואז אמר שבטח הנשמה של מאיר התגלגלה מחדש לעולם,
ושתוך כלום זמן יצוץ איזה נער פלא שיכתוב טקסטים חכמים
ומרגשים.
הלוואי, אמרה סאלי. הלוואי.
מה היית לוקחת לאי בודד? שאל אריק.
- המינגוויי.
- ספר ספציפי, או שזה לא משנה לך?
- לא ספר, את ארנסט עצמו.
- הצעיר או המבוגר? או שזה לא משנה לך?
- את שניהם.
אריק חייך. למחרת סאלי הזמינה אותו אליה, היא גרה אז בדירת חדר
קטנה ברופין, ושניהם צפו - קצת נדוש, אבל לפעמים החיים זורמים
במסלול הברור-מאליו - ב"כשהארי פגש את סאלי". אחרי חודש הוא
נתן לה מתנה: "אהוב מעמק רפאים", ספר הביכורים של יפית
גל-אלקובי. חלפו עוד שנתיים וחודשיים, וסאלי ארזה שני תיקים
גדולים ויצאה מהחיים של הבחור היחידי שהצהיר כי יאהב אותה
לנצח.
היא הזדקפה, ופתחה את הספר בעמוד 220. קמט כמעט בלתי נראה
בפינה השמאלית-תחתונה קרץ לה. גם בקריאה הקודמת התעכבת כאן,
היא קלטה אותו לוחש. המפוחית נשמעה אף היא כמי שמנסה להעביר
איזשהו מסר. סאלי קראה את הפרק שבו פרי מספרת לתומר על לונדון,
זיכרונות רבים מציפים את מוחה.
"לונדון הייתה רעיון גרוע. הערפל הסמיך שלה חנק אותי. דווקא
ברכבת התחתית, בתחנת קמדן טאון לא רחוק מהדירה של אחותי,
הצפיפות האנושית המדהימה הזו בלב האדמה, והריח החמים, החזירו
לי איזו תחושה ביתית. כנראה שכל כך הרבה אנשים סביבי הרגישו לי
קצת כמו החיבוק שמאד חסר לי. אחותי הייתה מתוקה ודאגנית אבל
היא לא יודעת לחבק, היא... היא בחורה עניינית. אז פתאום, דווקא
מוקפת בלונדונים קרים, הרגשתי שאני חלק... הייתי יותר רגועה,
יותר בטוחה. עליתי על קרון ה-NORTHERN LINE, הקו השחור. אחותי
הלכה לעבודה, לא לפני שהבטחתי לה שאסתדר לבדי, אני רק קופצת
לאיזה מוזיאון וניפגש בצהריים ליד קובנט גרדן. מצאתי מקום לשבת
והרכבת החליקה במחילות, משמיעה את הרעש שלה. ובגלל ששוב לא
ישנתי רוב הלילה, עצמתי עיניים לרגע. כשפקחתי אותן הקרון היה
כמעט ריק. נבהלתי, ומיהרתי החוצה. על הקיר היה רשום שם התחנה:
STOCKWELL. יצאתי אל הרחוב, הכל נראה לי זר. אחר כך, בערב, לא
הצלחתי להסביר לאחותי למה לא חזרתי פשוט באותו הקו ללב העיר,
הרי רק הייתי צריכה לעבור לצד השני של התחנה... האזור שהגעתי
אליו נראה שונה מאוד. התחלתי לשוטט, פניתי מרחוב לרחוב, נכנסתי
לסמטאות, השמיים היו מאוד קודרים והייתי בטוחה שעוד דקה יתחיל
לרדת מבול. בסוף הבנתי שאין לי מושג איפה אני בכלל. מפת לונדון
נשארה במזוודה. הייתי מיואשת והתיישבתי על ספסל. מצאתי את עצמי
ממלמלת 'שליו, שליו, איפה אתה? לאן הלכת? אתה לא רואה שאני
אבודה?'... פעם ראשונה שדיברתי אליו כך, וזה גרם לי להתפרץ
בבכי.
פתאום הרגשתי, בבירור, ממש בבירור, בנוכחות שלו לידי. צל נפל
עלי. הבטתי למעלה. שליו עמד שם וחייך. 'בואי', הוא אמר לי, 'יש
לנו המון מה להספיק'. שוטר שעמד בפינת הרחוב ו... וכנראה כבר
התלבט אם לגשת אלי ולהציע עזרה, עשה פרצוף נדהם למדי כשהאישה
הבוכייה והמיואשת שראה התעשתה, התרוממה, והלכה משם, כאילו יד
ביד עם מישהו שפגשה. ככה חזרתי מאיבוד. ומאותו רגע שליו בא.
ובא. ובא".
רוחות עזות שרקו באוסישקין, מכופפות עצים ומעופפות קרעי
פלאיירים שהמליצו על אינסטלטורים אלף-אלף ופיצות
במבצע-אחד-ועוד-אחד-חינם. סאלי הרגישה נעימות מתפשטת בכל רמ"ח
אבריה, מפזרת חום, שומרת על טמפרטורת הגוף העירום.
מיום ליום הסקס משתפר, התמוגגה. הלוואי שזה יימשך ככה לנצח.
לנצח?
יש דבר כזה, לנצח?
אפשר בכלל לדרוש מהחיים לנוע במסלול קבוע, ללא שינויים?
לא לדרוש, לבקש. לבקש אפשר?
לבקש אפשר.
לבקש תמיד אפשר.
ואולי באמת זיונים נטולי דיבורים זה קונספט לא רע בכלל.
אולי.
למרות שיפית גל-אלקובי טוענת שסקס בלי רגש כמוהו כאוננות.
והיא צודקת.
אבל ברגע שנכנס פנימה אדם נוסף, בשר ודם, חייב להיות גם רגש,
לא?
ויפית ממילא לפעמים מתעטפת בקיטש מופרז. "ולא ניתן היה להפרידם
ולו לרגע... סמיכה ומתוקה הייתה אהבתם, כקערת דייסה מרגיעה
ביום חורף רוטט"? נו, באמת...
אם כי בקיטש יש גם יופי, יופי מנחם כזה.
ולא יכול להיות שהמפוחיסט לא מרגיש כלום.
נכון שהוא לא מוציא מילה מהפה, אבל בלב חייב להיות משהו.
משהו, משהו בטח יש שם.
אולי.
צלצול טלפון קטע את מחשבותיה. שלום ילדה, שמעה סאלי את קולו
האופטימי של אביה. מה שלומך?
היא מיהרה להתכסות בשמיכה. אני בסדר, ענתה, בסדר גמור.
- מה נשמע בעיר הגדולה?
- רגיל, הכל רגיל. שגרה.
- איך את מבלה?
סאלי חייכה. תמיד אותן השאלות, ואף פעם אין לי תשובה חדשה.
- העיקר שאת עושה חיים.
- כן... אני באמת בתקופה טובה. מה שלומך?
- תקין. תקין...
אותן מלים, חשבה סאלי. אותן מלים, אותן אינטונציות, אותן
פאוזות. אחת לחודש, פלוס מינוס, מתווסף רצון להיות סבא, "סבא
צעיר, שיש לו כוח... לטייל עם הנכד, לשחק איתו". הפעם לא.
עכשיו תבוא שאלה אחרת:
- מה עם חבר, יש משהו באופק?
- יכול להיות, כן... אה, לא יודעת, תלוי... נראה. נראה...
- תלוי, ילדתי, זה מצב לא נעים.
השיחה גוועה בבת-אחת. לא נורא, אמר האב כעבור זמן מה, אני אחכה
בסבלנות. העיקר שישנם בחורים שמכרכרים סביבך. סאלי חשבה לבקש
ממנו שלא יגזים, אבל הוא כבר הביע ביטחון שהיא תבחר גבר מוצלח,
כשתרגיש שזה הזמן הנכון, ואז שאל מתי היא מתכננת לבקר בנהריה.
בקרוב, הבטיחה, אולי אפילו בסופשבוע הבא. ותשמור על עצמך,
אבא.
"הוא פה עכשיו?" השתומם תומר. "כן", ענתה פרי ברכות והניחה את
כף ידה על שלו. "שליו הגיע לפני שבאת לאסוף אותי. שוחחנו מעט.
הוא אמר לי שהוא שמח עליך. הוא הסביר שלחגוג שנה יחד זה לא
הולך ברגל ושהיה לו חשוב לבוא דווקא הערב, ושאם זה בסדר הוא
ישמח להצטרף, רק לכמה דקות... רק להסתכל עליי איתך. הוא גם
ביקש שאמסור לך משהו...". תומר התבונן בפרי במבט שביקש לשמוע
הכל. "שליו אמר לי לומר לך שלא תחכה, שתקטוף אותי כמו פרי
בשל", היא עצרה וחייכה. "שהייתי מספיק לבדי ועכשיו..."
תומר שאל: "הוא עדיין בא הרבה?" ופרי צחקה את צחוק הפעמונים
המדגדג שלה, המיוחד רק לה, ואמרה: "אתה מקנא בגבר מת?!" עיניו
של תומר שוטטו על-פני שולחן העץ הכבד, שהיה ממוקם בגומחה קטנה,
בנויה מאבנים ירושלמיות ומוסתרת מיתר באי המקום. לבסוף אמר:
"קצת, כן, אבל ברור לי ששליו תמיד יישאר איתך. ואני אוהב
אותך". נצנוץ עצבות מוכר חלף בעיניה של פרי, אך מיד נדלקו
אישוניה שוב והיא אמרה: "תומר, אני שלך. כל כך שלך". מלצר
שהתקרב אליהם עצר ופנה לאחור, משתדל לא להפריע לרגע שמשק
האינטימיות שלו רחף באוויר. תומר קם והקיף את השולחן. הוא רכן
לעבר פרי והעביר את אצבעותיו על גבה החמים. השמלה השחורה בעלת
הפתח העמוק שלבשה חשפה את עורה החלק למגעו. הוא נישק אותה על
מצחה ואמר: "חכי לי דקה. אני מיד חוזר".
שמש חורפית נעימה האירה את פארק הירקון, שעדיין היה מעט רטוב
אחרי גשמי הבוקר. סאלי ישבה על הלונגי הכתום, חולצת פלאנל
משובצת כרוכה סביב מותניה.
ברקע, כמו בכל יום, פיזזה מנגינת מפוחית.
בנהר, כמו תמיד, עבר חותר קיאק ארוך וצר.
גם אני רוצה, התעוררה בה כמיהה, גם אני רוצה ללקק קצת דבש.
מגיע לי.
מה, לא מגיע לי?
מגיע לי. באבו-אבוה מגיע לי.
תארי לעצמך, התלהבה סאלי בלי מילים, שפתאום המפוחיסט יבוא
אלייך. לא יעקוב אחרייך כמו תמיד אלא יבוא לכאן, יישב איתך על
הלונגי... יציג את עצמו, ידבר.
תדברו. פשוט תדברו.
את יודעת מה, ענתה לעצמה, תלכי את אליו.
אל תחכי, תלכי. היום.
עוד מעט. תגמרי לקרוא את הספר - ואז תקומי ותיגשי אליו. תציגי
את עצמך... הוא קצת יגמגם, כנראה יתרגש, את תסמיקי... אחר-כך
תקבעו לצאת.
בדיוק.
פרי תלשה את הסרט וקרעה את נייר המשי האדום והעדין. קצרת רוח
היא חשפה את בד הקנבס והביטה מוקסמת במתנה שקיבלה. "היא דומה?"
שאל תומר בחשש. "היא אני", השיבה לו וקולה רעד. "היא כל כך
אני". הוא חייך. "התחלתי לצייר אותה עוד לפני שהכרנו, אבל משהו
היה לי חסר. אז זו הייתה רק אישה ששולחת זרועות לאוויר, מחכה
לאסוף מישהו אליה... כנראה שחסרה לי ההבעה... אבל עכשיו אני
הרי כבר יכול לראות את ההבעה שלך, זו שעולה על פנייך מאית
השנייה לפני שאת ואני נצמדים. אני כבר רואה אותה בעיני רוחי כל
העת... ורציתי, את היופי הזה להעביר... פרי, את היופי שלך..."
היא שתקה ודמעה גדולה התגלגלה מעינה השמאלית, דרך לחיה
הוורודה, הישר אל בין שפתיה. תומר כרע על ברכיו לצידה. הוא אחז
בפניה ונשק לה, טועם את בכייה. הפעם הייתה זו דמעה מתוקה. | 