העיניים צרבו והתחילו לדמוע, לא דמעות של בכי אלא יותר דומה
לאלרגיה, באיטיות ועדינות. התמקדתי לרגע בעניי הצורבות בנסיון
להבין מאיפה זה מגיע. הריכוז השתלם הצלחתי להבין שזה נובע מכאב
ממוקד בחלק האחורי של הגולגולת, או ליתר דיוק שני מוקדים
בוערים. ניסיתי לסלק את הצריבות האלו עם היד, אולי איזה חרק או
אחד מהחברים שלי החליט להפתיע ולצ'פר אותי בשתי סיגריות בוערות
בתוך הקרקפת. כמובן שזה לא עזר ידעתי מראש, אבל עדיין קיוויתי
לתפוס את המקור על חם. למרות שלרגע חשבתי להמשיך להתעלם כי
פשוט לא היה לי מרץ לעשות את כל הסיבוב הזה, הסתובבתי בעצבים
לנסות אולי למצוא את מי שמשחק בי. הופתעתי למצוא אותה מאחורי.
היא עמדה שם מנסה לשפד אותי עם עיניה, נעצה בי מבט שהיה יכול
להתיך פלדה, שתקתי והבטתי לתוך עיניה.  
"למה אתה שותק?" הטיחה בי, עדין ניסתה להתיך אותי בענייה.
עברה דקה של שתיקה מתוחה, אני שמרתי על ארשת אדישה,החלטתי
שאשבר אחרון. היא החלה לאבד יציבות ונשברה. "נו, למה אתה
שותק?" צווחה "תענה!".
"האמת שפשוט אין לי מה להגיד".
"מה זאת אומרת אין לך מה להגיד, פתאום אין לך מילים?" נבחה.
"טוב האמת שאין לי תשובה מתחכמת ו.." נקטעתי ע"י התפוצצות של
כוס קרמיקה על הקיר מאחורי.
"את לא חושבת שאת טיפה נסחפת?".
"לא, זה מגיע לך!" צעקה בחצי סיפוק.
"התכוונתי שזה ממש קיטשי לנפץ לי את כוס הקפה. מה, הסתובבת עם
הכוס הזו בתיק יומיים?"
"זו לא סתם כוס זו הכוס האהובה עליך, אמרת שבה אתה תמיד שותה
את הקפה שלך" השיבה.
"זו סתם כוס, אני תמיד משתמש בה כי זו הכוס היחידה שיש לי, את
מבינה למה אני אומר שזה קיטשי?  גם שממך הייתי מצפה להרבה
יותר, את יותר חכמה מזה".
"תשתוק ותפסיק להתחכם ולהעיר הערות ציניות" השיבה.
"למה חשבתי שאת אוהבת ציניות?" שאלתי עם בדל של חיוך.
"אחחח... תשתוק ותענה על הפאקינג שאלה! תפסיק להתחמק!"
"מה אמרת? התעפצתי... טוב, טוב, תירגעי. עשיתי את זה כי אני
כבר יודע שעברנו את נקודת האל-חזור, וזה יעשה לשנינו יותר טוב.
תאמיני לי אני כבר לא טירון אני יודע לאן אנחנו הולכים. לא
ברור לי למה אני נכנס כל פעם מחדש לסיפור הזה אבל מה לעשות...
אבל הפעם אני צורב את הפצע לפני שהוא מזדהם".
היא הביטה לכמה שניות עם ארשת מבולבלת, אבל אחרי שהן עברו היא
התעשתה  וחזרה למסכה הכועסת שלה. "אני רוצה לדעת למה אתה משאיר
לי הודעה כזאת במקום לדבר איתי, כאילו... מה אני אמורה לעשות
עם זה..." היא שלפה מכשיר פלאפון שיחקה עם המקשים, תוך כדי
קראה לעובר אורח שיגיד מה הוא חושב על ההודעה.
"תקשיבי אני לא שומע כלום, את בטוחה שיש פה משהו?". היא חשבה
רגע ואמרה לו ששכחה להקיש 1, ושיקיש.
שמעתי קול מוכר ואהוב מהמכשיר, שלי. "... אני יודע שזה לא בסדר
והצורה הכי מגעילה לעשות את זה אבל תסמכי עלי ככה זה הכי נכון.
אז שוב אני אגיד את זה אני מפסיק בינינו את הקשר ולא אשקר לך
ואומר לך שנוכל להיות ידידים, בטח לא אחרי שזה הגיע כהודעה
במשיבון. את בטח כועסת ולא מבינה אבל תסמכי אליי. אז שיהיו לך
חיים טובים, אגב אם תרצי הסבר אני אהיה מוכן לתת לך, מגיע לך
אבל עדיף לך לשכוח אותי, אז ביי". הבחור החניק חיוך מתחת לשפם
, באמת היה לו אחד, והודיע לי שאני בצרות והלך.
"עכשיו יא חתיכת חרא אני רוצה הסבר, למה זרקת אותי במשיבון ולא
כמו גבר. וגם למה בכלל? הרי היה טוב, היתה כימיה".
"טוב נתחיל בהתחלה. זוכרת אני חייל קרבי, "לוחם", אולי יותר
נכון להגיד שומר. יש לי יציאות בערך כמו שהיו לסבא שלי מבלזץ,
די אני חייב להפסיק עם זה. נחזור להיות רציניים  אני יוצא
לשלושה ימים פעם בשמונה עשרה יום. אנחנו יוצאים כבר שלושה
חודשים כלומר זו הפגישה הרביעית שלנו. אולי בינתיים את מצליחה
להתמודד עם זה. לי לא יכול להיות טוב יותר מזה. שיהא לי איך
לצאת מהבועה הצבאית ההזויה הזו בחברון של ה-  8-8  הזה, קול
נשי שמוציא אותך לחצי שעה ביום מההזיה הזו וגם יש לי עם מי
להיפגש כל יציאה שלי ככה שיש טעם ליציאות מעבר להתאווררות".
עצרתי לרגע לשתות מהברזיה הסמוכה. "על פניו זה נשמע טוב ויפה.
אבל אני כבר מרגיש שכשאני מדבר אתך אין לך כבר סבלנות, לדבר
איתי או עד שאני אצא. ואני מבין זה לגיטימי קשה לבנות משהו
בתנאים הללו. אז אני פשוט למוד ניסיון ואני מסוגל לראות לעתיד.
אני יודע לאן זה ימשיך בקרוב הספקות יחלו לאכול אותך, ואז גם
אותי בנוגע למצב הקשר שלנו וזה יעשה לשנינו רע. בעיקר לי כי
אני נמצא בסיטואציה מאוד לחוצה. אז אני פשוט רוצה להוריד דאגה
מהלב של שנינו אז בואי נהיה בוגרים. תסתכלי רחוק ותביני שאני
צודק. את מבינה?".
"לא, זה לא הגיוני, לא נורמלי". אמרה מבולבלת
"כמו שמאיר אריאל אמר- מה אני לא נורמלי להיות נורמלי?" חייכתי
" אז נעשה דברים קצת אחרת אבל אם תחשבי בהיגיון אפשר להגיד
שאנחנו מבצעים כאן צעד מונע, כורתים גפה נגועה לפני שתרעיל את
שאר הגוף. אני מוכן לקחת את הסיכון שאני טועה כאן, אני פשוט
כבר יודע שעברנו את נקודת האל-חזור ואני לא מוכן לעבור את זה
שוב".
"לא. לא! אני לא מוכנה שזה יגמר ככה זה לא הגיוני, זה לא מסתדר
לי. פשוט לא הגיוני". היא הייתה ממש מבולבלת ונרעשת. הסתכלתי
על פנייה. אותם פניים שצפו לי לתודעה בשעות הארוכות בעמדות
הסטאטיות. אלו שהמסו מעט את החומות שהצבא בנה בתוכי. פתאום
מתוך מיץ הנוסטלגיה הזה צף ואלה לי רעיון איך לעזור לה.  
קפצתי לדוכן הלוטו הסמוך ולקחתי משם עט וטופס הגרלה. שרבטתי
בזריזות על הדף מספר משפטים, תוך כדי האקט הזה שמתי לב שהיא
והמוכר מביטים בי בתמיהה אז אמרתי להם שזה סוג של הימור ושיהיה
בסדר. סיימתי לקשקש מילים על הטופס בכתב הפרעוני שלי, "קחי.
תשתמשי בזה עוד רגע תביני בדיוק, אבל הכי חשוב זה העיקרון".
תוך כדי ההליכה שלי לעבר פינת הרחוב הבטתי אחורה אלייה, היא
הביטה בפתק ובי לסירוגין עדיין עם פרצוף מבולבל. "אל תדאגי,
יהיה בסדר" צעקתי לה. ברגע שעברתי את פינת הרחוב שלפתי את
מכשיר הפלאפון וחייגתי אליה. מהצד השני וגם מהרחוב שמעתי קול
מוכר, שלה.
"היי, מה נשמע?. נחשי מה, צ'ופרתי ביציאה מוקדמת, היום במקום
שבוע הבא. בא לך אולי לקפוץ אליי?". "מה לא מתאים לך? את רוצה
שניפגש איפה? טוב אז ניפגש שם נגיד עוד חמש דקות? אחלה אז
ניפגש ביי ביי". יופי, היא קלטה את העסק עכשיו רק נשאר לבצע את
זה כמו שצריך.
עברתי את הפינה וראיתי אותה יושבת, מחכה לי בבית הקפה. היא
הסתכלה עליי כשבאתי לשבת במבט מעורב. התכופפתי לנשקה אבל היא
התחמקה בנימוס, כמו שהמעמד מחייב והציעה לי להצטרף אליה
ולהמתין להפוך שלי שכבר הזמינה לי.
ישבנו שם קצת, צחקנו שתינו  ואז לפתע היא אמרה "תשמע אנחנו
חיבים לדבר על הקשר שלנו. אני לא בטוחה בזה במאה אחוז אבל אני
חושבת שזה הדבר הנכון... אתה מבין?". שתקתי לא רציתי להפריע לה
רציתי שתזרום. "נורא נחמד וכיף לי איתך, ויש יופי של כימיה
אבל...  אתה מבין אני חושבת כאילו שאנחנו צריכים להיות יותר...
ידידים". התחלתי לחייך למרות שהצלחתי לעצור את השפתיים שלי לא
הצלחתי למנוע מהמבט שלי להפוך למשועשע. היא עצרה והחלה לחייך
גם. "מה מצחיק?"  שאלה בחצי חיוך. "סתם... פשוט הייתה לי הרגשה
שזה מה שייצא מהשיחה הזו. אבל תמשיכי, אני חושב שאני רוצה
לשמוע את כל מה שישי לך להגיד".
היא עצרה לרגע לגמה מכוסה והמשיכה "אתה מבין זה פשוט לא יכול
להתפתח מעבר לזה, אין לזה תנאים מתאימים, לפחות מבחינתי אני לא
יכולה להתמודד עם היציאות הללו שלך... זה פשוט לא יכול להיות
מעבר. אתה מבין?". ששררה דממה כדקה , כמו שדברים כאלו אמורים
ליצור.
"את בטוחה? כאילו אני מבין את הכל, כבר דיברנו את זה, ההיתי
רוצה להגיד לך שאת מוותרת על משהו טוב אבל זה פשוט לא יהיה
הוגן כלפייך. אבל... טוב אין מה לעשות". אמרתי והוספתי עם חיוך
עצוב "כנראה שהייתי באמת אמור להקשיב לשיר מהטירונות על אלו
שזורקות את הקרביים".
שוב ששררה שתיקה טיפה יותר קלילה עד שהיא שברה אותה ושאלה "אז
זה בסדר מצידך?" אמרה ופזלה לדף "אני באמת רוצה שנישאר ידידים.

גייסתי את המבט הכי רציני שלי והשבתי לה בקול עמוק "כן". היא
חייכה ובאה לפתוח את הפה אבל הקדמתי אותה. "כל אחד על עצמו?"
וקראתי " מלצר חשבון!".