"תעזרי לי, אני לא יודעת מה עשיתי. זה לא היה בכוונה. אני ממש
מצטערת על הכל, באמת. לא הייתי צריכה לעשות את זה. בבקשה תסלחי
לי, בבקשה. אני מתחרטת על הכל, אני אוהבת אותך. תגידי לאלוהים
שאני מצטערת...".

כן, אלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנה. זה לא שהיא לא קיימת
יותר, אבל היא גם לא לא קיימת. היא פשוט לא.  אין לי מושג איפה
היא כיום, עברו איזה 5 שנים מאז שזה קרה. עשיתי מה שהיא ביקשה,
הלכתי לאלוהים לבקש סליחה.

היה זה יום חורפי אופייני לישראל - חם. הלכתי לכיוון הבית שלו
כדי לבקש סליחה.
כשהגעתי הוא היה באמצע סידורים ליום כיפור, הכין את כל
המאזניים שלו וחיפש את המפתחות לשערים. "הו, שלום! לא שמעתי
שנכנסת. מה שלומך?", שאל. לא כל כך התפלאתי שהוא לא שמע הוא
תמיד היה שקוע בעצמו."אני בסדר, מה איתך? מוכן ליום כיפור?",
עניתי. כמובן שהוא לא שמע מה שאמרתי אז החלטתי להפסיק עם שיחות
החולין וניגשתי לעניין: "טוב אז ככה; באתי להגיד לך שהיא
מצטערת, היא פשוט לא יכולה לבוא עכשיו או בכלל, אז באתי במקומה
והיא גם רוצה שתסדר לה מקום טוב...", הוא הסתכל עליי בעיניים
השלוות שלו ובתוך כל הבלאגן של החיים הוא אמר לי לא לדאוג.

אבל כן דאגתי... גם ביקשתי ממנו לשמור לי מקום... לידה...