עוד שמירה... כמה כבר אפשר לשמור? בן-אדם אומר לעצמו שאחרי
שנתיים בצבא הוא בטח כבר יפסיק לשמור, אבל הנה הגיעו להן
שנתיים בצבא וזה עדיין לא נגמר. יריב עלה לשמור שוב ארבע שעות
שמירה בלילה, אבל הפעם זה היה שונה. המחשבות אשר היו מציפות את
יריב תמיד סבבו סביב בחורות והשחרור הבלתי נראה לעין מהצבא.
הפעם, הוא חשב על חיים ועל מוות, על הנשמה, גוף האדם ומה
שביניהם. יריב חיפש כל דרך אפשרית למחוק את אותן המחשבות,
ולמזלו רדיו השמירה דלק. יריב ניסה להיזכר בשמות הזמרים
והלהקות של השירים, ומדי שעה גם שודרה מהדורת חדשות בה דווח על
עוד פיגוע. לאחר זמן לא רב הכניעו השעמום והבדידות את יריב
והוא חזר לחשוב על אביו. מזה שלושה ימים יריב מתקשר בכל שעה
הביתה, ובודק אם משהו השתנה במצבו של אביו, אם כבר יש תוצאות
לבדיקותיו. אמו של יריב אמרה לו לפני השמירה שלאביו יש בצקת
בראש, וכל ניסיונותיו של יריב לדלות מידע נוסף העלו חרס. הוא
ידע רק שאביו שוכב עכשיו בבית החולים. יריב שער לעצמו במה
מדובר, אך ניסה בכל דרך להדחיק.

השמירה נגמרה ויריב הלך לישון. לפתע צלצל הטלפון, ויריב שישן
בחדר עם עוד 6 אנשים התעורר, לקח מיד את הטלפון כשרק תחתונים
על גופו, ורץ החוצה. מהצד השני של הטלפון היתה זאת אחותו של
יריב, שרון. שרון סיפרה בבכי שאחיו של יריב עבר תאונת דרכים
ושוכב עכשיו פצוע קשה בבית החולים. יריב שמט את הטלפון הסלולרי
מידו ורץ להעיר את המפקד שלו. בקול חנוק ביקש יריב ממפקדו לצאת
באופן חריג באמצע הלילה מהבסיס. שורת טלפונים ארוכה התחילה
לאור הבקשה הנדירה, ולבסוף נשלח יריב לביתו עם נהג. יריב הגיע
לביתו מתנשף ועייף, צלצל בפעמון וחיכה. לאחר דקה נפתחה הדלת.
אמו של יריב תפסה אותו חזק ואמרה לו שאחיו נפטר.

יריב התעורר והבין שהיה זה רק חלום בלהות. ליתר ביטחון התקשר
לאחיו, רמי, כדי לוודא שהוא בריא ושלם. יריב התלבש, צחצח
שיניים, שטף פנים והלך למשמרת הבוקר בחמ"ל. הדקות עברו נורא
לאט, ככה זה תמיד לפני היציאה הביתה בצהריים. אחרי שבועיים
בצבא, תמיד נהיים לחוצי בית, אבל הפעם זה היה שונה. יריב רצה
להגיע מהר לביתו ולשמוע על מצבו של אביו.

המשמרת הנוראית נגמרה, יריב תפס את התיק ועלה על ההסעה של
הבסיס. בינתיים החבר'ה המשיכו כרגיל, כולם צוחקים ושמחים, כמו
בכל פעם שהולכים הביתה. אף אחד לא הרגיש במצב רוחו הירוד של
יריב. ההסעה הגיעה לתחנת הרכבת, יריב וכל השאר נכנסו והמתינו
לרכבת. מיכל, ידידתו של יריב הציעה לו לקנות בינתיים אייס-קפה,
ויריב כמובן הסכים. יריב קנה אייס-וניל ואילו מיכל אייס-קפה.
מיד הבין שעשה טעות, אבל שתה את האייס-וניל שלו בשקט, כי גם
ככה היה לו קשה להוציא מילים מהפה. את רוב הנסיעה הביתה עשה
יריב לבדו, מפני שמיכל ירדה עוד בחיפה והוא עשה דרכו לתל-אביב.
מדי פעם התיישבו אנשים מעניינים על ידו, אך שיחות חולין על
הפיגוע שהיה בבוקר לא היו מעוז חפצו באותו הזמן. לפתע צלצל
הטלפון, היתה זו אמו של יריב. יריב ניסה שוב לדלות פרטים, ואמו
סיפרה שאביו צריך לעבור ניתוח עוד שישה ימים, אך את השאר אמרה
שתספר לו כבר בבית.

יריב ירד מהרכבת ועשה דרכו בריצה לעבר תחנת האוטובוס. קו 63
היה עמוס כרגיל, אך יריב מצא לו מקום ישיבה סביר. הנסיעה,
שהיתה למעשה קצרה, התארכה מאוד בקנה מידתו של יריב. באחת
התחנות ירדה הבחורה שישבה לידו, ובמקומה התישבה אישה כבת 60
בעלת משקל עודף. לא היו לה כל רחמים, ברגע שהתפנה המקום קפצה
השמנה על הכיסא ומעכה את ידו של יריב על הנשק שנשא. יריב נאלץ
להצטמק, וכך נעשתה הנסיעה בלתי נסבלת.

יריב הגיע לעירו, ובתחנה חיכה לו בעלה של אחותו, גדי. במהלך
הנסיעה הביתה לא הסכים גדי לחלוק יותר מדי מידע עם יריב והסתפק
במילות עידוד ובסיפורים על התרופות שניתנו לאביו של יריב על
מנת להוריד את הבצקת.

גדי ויריב נכנסו הביתה, נשיקות וחיבוקים עם אמו ואחותו ומיד
עלה יריב להוריד את המדים המסריחים. כשיצא מחדרו, חיכתה לו אמו
במסדרון. יריב דרש מיד הסברים מאמו. השניים התישבו, ובעיניים
דומעות סיפרה לו אמו שלאביו יש גידול במוח. עכשיו חששותיו של
יריב נתממשו, הוא פרץ בבכי, כמעט התמוטט.

משפחתו של יריב הלכה לעשות קניות לסוף השבוע ובינתיים הוא נכנס
להתקלח ולהתארגן לקראת ביקורו את אביו בבית החולים. המים שטפו
את גופו ואת דמעות יגונו. יריב קיבל את מה שניסה להדחיק, והבין
שהמשפחה נכנסת להתמודדות חדשה.

יריב יצא מהמקלחת, נשכב על המיטה כשגופו עוד רטוב, והחל לבהות
בתקרה. בין יאוש לתקווה, בין חלום למציאות, הבין יריב שהוא
עלול לאבד את אביו.