כל בוקר היא הייתה קמה ומתעוררת, וגם זה בקושי.
הייתה שוטפת את פניה ולעולם לא הסתכלה במראה.
לאחר מכן הייתה משפשפת את שיניה. העמדת פנים.

היא הייתה לוקחת את ארוחת ה10 שלה ודוחפת אותו לתיק, יוצאת
לתחנת האוטובוס המובילה לבית-ספרה. העמדת פנים.

כשהייתה מגיעה לבית הספר הייתה נותנת לחברותיה ולכל מי שעמד
בדרכה ברכת בוקר טוב בליווי נשיקה. העמדת פנים.

בתחילת השיעור הייתה מוציאה קלמר מחברת וספר ומנסה לעקוב אחר
השיעור. העמדת פנים.

בהפסקה הייתה מספרת לחברה שלה כמה שהיא נהנתה אתמול איתה
בההופעה של איזה אחד מפורסם (ששמו ברח מזכרוני) ואיך היא
השתחררה מכל הלחצים שהיו לה, והיא עישנה והשתכרה לאחר תקופת
יובש. העמדת פנים.

היא גם סיפרה לה על איזה בחור שהיא מעוניינת בו, ולדעתה הוא גם
מעוניין, ואולי יתפתח מזה משהו...העמדת פנים.

כל יום באותה המתכונת המזוייפת הזאת הייתה מעבירה את ימות
השנה.
מצד אחד היא כעסה על עצמה מכיוון שהיא משקרת לכולם, ובעיקר
לעצמה.
ומצד שני היא הבינה שלאושר יקח הרבה זמן להגיע אליה, אז היא
החליטה לקחת אותו בידייה וליצור אושר מזוייף.

ואכן כך היה, ואף אחד לא שם לב לכך.
הכל הלך מושלם חוץ מפאק אחד במערכת המזוייפת הזאת.
שבלילה, כשהייתה מסתגרת בחדרה, הכל היה יוצא, כל האמת הכואבת.
התסכול, הכאב, הזעם, האכזבה, הייאוש, המועקה ובעיקר-
הבדידות.
אף אחד לא הכיר אותה באמת, את הפנימיות שלה.
הם חשבו שאם היא מחייכת, היא באמת שמחה.

היא הייתה בובה על חוטים, את החוטים הניע דמיונה.
היא תיכנתה אותו שלא יהיה קשור לליבה אלא לדמיונה המזוייף,
שישלה אותה, שאכן היא מאושרת.
היא בסך הכל שאפה לאושר.

יום אחד רגיל ומזוייף המערכת קרסה.
היא התמוטטה בבית הספר ואשפזו אותה.
אנשים התחילו לדבר ולהעביר את השמועות שהיא חתכה לעצמה את
הורידים. אני לא האמנתי.

חברות שלה הלכו לבקר אותה בבית חולים והכינו ברכה קטנה שבה היה
כתוב החלמה מהירה.העמדת פנים.

היא חייכה אליהם בהתרגשות אמרה תודה והזילה דמעה.העמדת
פנים.

כשהיא חזרה לבית הספר כבר לא חייכה אל אנשים, כבר לא בירכה
לשלום, כבר לא נישקה וחיבקה, כבר לא התייחסה.
היא התנתקה מן העולם. הרי גם הוא מזוייף.

הילדה המזוייפת הזאת זו אני.
החיים המזוייפים האלה הם שלי.
האושר שכביכול אמור לגרום לי לרצות לקום מהמיטה בכל בוקר, לא
שם.
הכל מזוייף.

אני מבקשת סליחה, לכל אלה שפגעתי בהם באיזו שהיא צורה במכתב
הזה, שגם הוא העמדת פנים.
אך ככה אני, זאת האמת הכואבת.
נסו לקבל זאת, ואם לא-אני אבין.

סליחה.
העמדת פנים