השמש להטה במרכז הרקיע. הייתה זו שעת צהריים חמה כשנפגשנו אני
ו-ו' לראשונה. מיקום הפגישה שלנו היה עתיד לקבל משמעות שונה
ומכריעה, כזאת שנעלמה מהעין ברגע הפגישה עצמה. הדלקתי סיגריה
ממנה היתמר העשן כדרכן של סיגריות זולות שנתאפשרו לי ממשלח ידי
הצנוע, ובהיתי ב-ו' שניסה לעקוב בעיניו אחרי מסלולן הפתלתל של
טבעות העשן. גוון פניו היה חיוור ומראהו הכללי כשל פקיד אפור
וממורמר שעבודה בינונית הנופלת מכישוריו אכלה בו כל חלקה טובה.
שערו נשר בטרם עת, וביחד עם פניו המוארכים ועיניו הבורקות נראה
היה כליצן שהזדקן. לובן עורו וחדות מבטו סתרו את קולו הדק,
שנשמע כצחוקה של ילדה קטנה. הוא בהה בי כדרכם של כלבים
באדוניהם; סובל מרגשי נחיתות שלא התיישבו עם יכולותיו, כאלו
שתמיד זכו להערצה והאדרה בקרב כל מוקירו - אך עם זאת מוכן
ומזומן לקלוט מעט מחוכמת החיים ומניסיונם של אלו שדרגתם עולה
על שלו. מבטו של ו' לא נעם לי. היה בו משהו מתרפס שפוגע בנפשו
של אדם שאין ברצונו להרגיש עליונות על זולתו. כזה הייתי אני,
ומבטו של ו' לא עזר לזכך את נפשי שסבלה בלאו הכי מטרדות
בעניינו של זה.
הוא נולד ב1870 בסימבירסק על גדות הוולגה, רוסיה, לאב מפקח על
בתי ספר ואם בת לרופא והיה הילד השלישי במשפחה ברוכת ילדים. חי
כל שנותיו המוקדמות בצניעות ודוחק. מהפה ליד כמו שהיו מגדירים
את זה משוררים או בעלי יכולות ספרותיות מדופלמות. היה בו משהו
מהנועם והדרת הכבוד של איש שידע סבל, ולכן מעריך את כל אשר
במשלח ידו. לא ידעתי לשים את האצבע באותם רגעים על הסיבה
האמיתית שגרמה לי לחוש סימפתיה ל-ו', אבל כשנדחקתי ביום מן
הימים, באמתלא של חקירה, להסביר מה היו בו ב-ו' שתפס את עיני
בצורה כ''כ חזקה, בלתי מחושבת או מתפשרת - הייתי תולה זאת, אם
כי בעל כורחי כמובן, בצניעותו ובתמימותו.
כילד סבל כאמור מעוני, רעב וביטחון רצוץ. אין היה בסבל זה
משהו ייחודי ל-ו' או למי מבאי ביתו. אך עם זאת, סבל, כדרכו של
סבל, נתפס בעיני הסובל כמתת שמיים שרק עליו, על הסובל, נגזר
להתמודד עמה, ולכן אולי, בחשיבה אגואיסטית ותמימה, מן הראוי
שנדע לשמור עליו ולאו דווקא לחפש דרכים לסלקו. כולנו מביטים על
סבל של בני אדם אחרים מבחוץ בחרדה, בניסיונות כושלים לדמות
כיצד ניתן להתמודד עם גזרה רעה זאת, אך כשהוא הופך לחלק מאיתנו
- הוא אחת מתכונותינו החשובות ביותר, עליהן אנחנו מקפידים
לשמור בקנאות.
אין באמת זו ''פרדוקס'' מסוים. הרי מה הוא ''פרדוקס'' אם לא אי
יכולתה של החברה לקבל את זה שישנם בתוכה יוצאים מן הכלל. ומי
קבע מיהו היוצא מן הכלל? מהו ''הכלל'' עליו אנחנו כל כך
מקפידים לשמור בדמות מסגרות, נורמות ודעות קדומות? הרי החיים
מלאים בדוגמאות לא מעטות של דברים שנחשבים כ''לא הגיוניים''
ומתבטלים בבוז ובזלזול כל פעם שיוזכרו בפני בן אדם אקראי עם
גינוני נימוס מנוונים, אך עם זאת הם שכיחים אצל כה רבים
מאיתנו. אין ב''פרדוקס'', כפי שרואה בו החברה, אלא אי מוכנות
של הפרט להתמודד עם דבר לא הוגן שנכפה עליו בשמם של רבים
אחרים. והאם בחרדת הנפש הזאת, בעמידה על שלך (שנתפסת אצל הרוב
כהתקפלות) חרף הכתבים נורמטיביים שנקבעו על ידי כאלו שהמסגרת
לא נעצה בהם את ניביה המחודדים והשאירה בנפשם ובגופם צלקות שלא
יימחו, אין משהו טהור וראוי להערכה? איך שלא יהיה ישבנו אני
ו-ו' והמשכנו להתדיין בנושא החשוב לשמו התכנסנו. ו' היה כדרכם
של מרבית האנשים שיכולתם האישית ידועה ולא ניתנת לערעור. עיניו
הרושפות מרוב דעת כמעט ועשו שמות בנפשי. רחב אופקים היה, משכיל
ובן שיחה מרתק. כל נושא שהיה נזרק לחלל האוויר על ידי
''קורבנו'' התורן, היה זוכה מיד, בו על המקום, להשלכות לאלף
ואחד כיוונים שונים. יכולת להתחיל לדבר אתו - במידה והיה יוצא
לכם להיפגש באחד מן הימים - על א' ולמצוא את עצמך כעבור דקות
מספר מנסה להתווכח ש-ג' לא זהה ל-ד'. היה עוקץ את האינטלקט שלך
כמו דבורה קלת תנועה, ולפני שהיית שם לב, ומנסה למרכז את עצמך
בנושא השיחה החדש, כבר היה שולף הפתעה חדשה מדש אדרתו ועובר
לנושא אחר. יהיו אנשים שיראו ביכולתו זו של ו' דבר מאוס ונלוז,
ושונאיו אף יתרצו את נידויו מן החברה בהרגלו זה - אך איני חושב
כמוהם. היה ביכולתו זו של ו' משהו מרתק, שממש כשם תמימותו, גרם
לי באותן אופן פרודקסלי שגורם לחברה לשגות בשיפוטה - לרחוש לו
חיבה יתרה.
בהתחשב בתכונה זו של ו', כאמור, לא היה מפתיע לגלות שגלשנו
לנושאי שיחה שונים בתכלית מן אלו שלשמם התכנסנו אני והוא
מלכתחילה, ביום החם ההוא. השמש המשיכה ללהט בשמיים - שלחה
נגוהות של אור לעברנו והטילה על חולצותינו את מומה וקרניה.
''חייבים לסיים עם זה... אחת ולתמיד. אין ביכולתנו להמשיך עם
הדבר שהתחלנו'' אמרתי, מתוך היסוס שלא תואם את נימתה הרצינית
והבטוחה של דבריי.
''אסור בתכלית האיסור לקחת את מה שעשינו חזרה. התחלנו, וכל
הפסקה כרגע תשרת רק את מבקשי נפשנו, ולכן יש בצורך לסיים - גם
אם התוצאה לא תהיה כרצוננו, הכרח חשוב של כל אדם שרצינות היא
חלק ממעלותיו'' החזיר לי ו' בנימוס אך בתקיפות.
לקח לי מספר רגעים לקלוט את שורתו האחרונה של ו'. האין בה
סתירה מסוימת לאופיו? הכיצד יתיישבו ביחד התרפסותו, קולו הדקיק
והמאנפף כשל ילדה קטנה וגוון פניו החיוור- עם תוכן דבריו
שהרצינות והבטחון כמעט זלגו מהם החוצה כאשדים סוערים?
ו' היה מלא בסתירות שכאלה. למעשה, היה הוא בעצמו מעין
''פרדוקס''. כולו תשבץ של תכונות סותרות, שעושה רושם כי אין
בכוחה של האנושות, על מסגרותיה, שלוחותיה וכלליה, לסדרו כנדרש
ולהפיק ממנו את התועלת הגלומה בו. בדיוק בגלל סיבות אלה מצא את
עצמו ו', בדמי ימיו, כפקיד מן השורה האחרונה בבית נתיבות
מלכותי. הוא התקבל לעבודה בעזרת טובה של חבר לעבודה של אביו,
שהיה חב לו את תודתו זה מכבר. ו', שמגיל צעיר נתפש על ידיו
אביו כחלון הראווה של המשפחה כולה, ואשר בו השקיע את מיטב כספו
המועט, זמנו, מרצו ואהבתו - נשלח לפטרבורג לתפקיד שאצל בני
ביתו, שהתרגלו למועט ולתפקידי פקידות פשוטים כשל אביו, נתפש
כראשון במעלה. מיותר לציין שלא היה כך בפועל. חבלי הלידה שליוו
את קליטתו של ו' בעבודתו החדשה היו קשים מנשוא. בן 18 היה
כשהתקבל לעבודה, חדור רצון להצליח, אך עם זאת חסר כל ניסיון
בעולם האמיתי. פגיע היה כטרף קל לשיניהם של חבריו לעבודה.
הציקו לו חזור והלוך על תסרוקתו המיושנת, על אדרתו המרופטת
אותה היו סוחבים ממנו מדי יום ביומו ומעבירים מן האחד לשני,
ובכלל על כל דבר שלא עלה בידו להדמות אליהם. אך עם זאת, תפש ו'
את עינו של אנאטולי טרופימוביץ' גיסייב, אחד מבכירי הפקידים
בבית הנתיבות, שלקח אותו תחת חסותו. היה ישן בביתו, אוכל
מצלחתו ומבלה את ימיו במשחקי קלפים עם חברו החדש. אסיר תודה
היה ו' על שנתן לו ידידו החדש, וכדרכם של מתרפסים ומוקירי
תודה, לא בחל באמצעים בכדי להראות למטיבו את הערכתו ותודתו.
היה לוחש בקולו הדקיק דברי שבח בפני אנאטולי, מציע את עזרתו
בכל פעם שרק היה נופח חברו החדש אנחת אי רווחה, ומצר את צעדיו
באם היה נתקל בהבעת פנים כעוסה של חברו. למרות שכדרכו של עולם,
לרוב לא היו קשורות אליו כל אותן הבעות אי רצון של מיטיבו.
כל קשריו של ו' עם חברו החדש היו בדרכם הישיר לפיצוץ בלתי
נמנע. אין באפשרותם של חלשי אופי ונחמדים יתר על המידה כ-ו'
להצליח בקשרים עם בני אדם. בני אדם מטיבם הם ככרישים המריחים
דם. גם אם מן המתקבל על הדעת שרגישות מסוימת וחמלה היו בחלקו
של אנאטולי כשלקח את ו' מלכתחילה לביתו - סביר להניח שעדיין לא
נגלו לעיניו תכונות אלו של ו', אם כי היו בולטות לכל. מכאן
ניתן להסיק שלמרות שזרק את ו' מכל המדרגות יום אחד - בצורה
פרדוקסאלית, סימנה פעולה זאת את טוב ליבו של אנאטולי. מלכתחילה
לא לקח אנאטולי את ו' תחת חסותו מתוך רגשות חמלה או רחמים. שכן
אם היה עושה זאת מתוך רגשות בזויים אלו, היה משאיר את ו' תחת
חסותו כפסל להיותו הנאצל שבאדם. אילו היו רגשות אלו מקננים אצל
אנאטולי, אזי שבכל פעם שהיה קם בבוקר ושותה את הקפה שלו בצורה
המהוגנת שתואמת את מעמדו הרם, היה מישיר מבט אל עבר פניו
המחוטטים של ו' ומנציח בעזרת חוסר אונו, תמימותו ואפסיותו את
עליונותו שלו. התרומה לחברה מצד אלו שיש בידם היכולת, אין היא
אלא אמצעי להנצחת עושרם ויכולתם של אלו ששפר עליהם גורלם.
בעזרת התרומה, באופן פרודקסלי, מנציח העשיר את הבדלי רמתו
מהעני בכך שהוא מרגיל את עצמו לדעת שחייו, זכויותיו, ותודתו של
העני נתונים לו בכל עת שהיא. אנאטולי לקח את ו' תחת חסותו פשוט
כי היה נראה לו כאדם מעניין, כבן שיחה יוצא מן הכלל. לו היה
לוקח את ו' לביתו מתוך רגשות חמלה, וודאי היה נשאר אצלו גם אם
היה שורף את ביתו ומבאיש את יצועו. אבל מכיוון ו-ו' הגיע לביתו
של אנאטולי כאדם שווה לכל, ודווקא בעקבות כך, נזרק מהבית - לא
ניתן לדבר סרה באופיו של אנאטולי.
חייב אני לכם את תיאור האירוע שהוביל להשלכתו של ו' לכל
רוחות השמיים. היה זה יום ראשון, היום החופשי, וכדי לסלק את
השעמום שתקפם פתח אנאטולי בשיחה על ענייני עבודה. כדרכם של אלו
שרוצים לרכז אליהם תשומת לב ולבדוק האם חפצים הנוכחים לשמוע את
דעתם, לא פנה ישירות אל ו' אלא פתח בדיבור אל עצמו. ''העבודה
הזאת...נהדרת. הרי לא יתכן שימצאו בכל רחבי פטרבורג תנאים
טובים מאלו'' התחיל אנאטולי לדבר אל עצמו, ומיד השיב לו אחריו
אנאטולי עצמו בתשובה ''כן..ללא ספק, אין עוד עבודה כזאת בכל
פטרבורג''. נבוך מן המאורע המשונה חשש ו' ותהה האם עליו להצטרף
לשיחה, או שמא עליו לתת למיטיבו להמשיך ולבחון את כל הרבדים
האינטלקטואליים בנפשו. לבסוף גמלה ההחלטה המוצדקת בלבו, שלא
יהיה זה מן הנימוס להנציח את מצבו של אנאטולי באותם רגעים לפרק
זמן ארוך יותר והוא השחיל תחת שפמו הדק תשובה שעדיף אולי שהיה
שומר לעצמו:
''אנאטולי, האם אתה מעוניין שאגיב?''
קשה לתאר את הרגשת המבוכה שאחזה באנאטולי. למרות שידע גם הוא
כי המחזה שנגלה לעיניו של ו' באותם רגעים, בו מטיבו בוחן עד
כמה הוא מסכים עם עצמו, היה לא שגרתי ומגוחך כאחד - עצם העובדה
שגם מישהו אחר שם לזה לב, לא נעמה לו. דומה היה כי חשב ש-ו' כה
להוט לדבר איתו, ולכן אין סיבה שלא לבדוק האם ישמח להשתתף אתו
בשיחה גם אם לא יוזמן לכך בצורה רשמית, ובכך להחמיא לעצמו
בצורה עקיפה. אך משנוצר המצב המוזר, בו ו' עקץ בצורה לא מכוונת
את חברו בצורה כה שנונה וכה לא משתמעת לשתי פנים, היה כל זה
בלתי נסבל בשביל אנאטולי.
''וודאי שאני מעוניין שתגיב! הרי לא דיברתי אל עצמי''
ו', כדרכם של גיבורים ספרותיים רבים כפלאליי של דוסטוייבסקי
שנהג לספר כל פעם על חלומו על השור הלבן למרות שידע שזה יזכה
אותו בסטירות - באופן פרדוקסלי, לא יכל לשקר למרות שידע
שתשובות כנות לא תמיד יטיבו עמו.
''אבל אם אתה מעוניין שאגיב, אנאטולי טרופימוביץ', אך למה זה
כי דיברת עם עצמך?'' הפטיר בנחישות מפתיעה ו'.
היה די והותר בזה כדי שחמתו של אנאטולי תהפוך כל אבן בנפשו
הרגועה, ו-ו' נדרש לעזוב את הבית בהקדם האפשרי.
אדם הוא עבד לסיטואציות.
תכונות מולדות שוויין כקליפת השום ברגעי העיצוב של בן אדם.
כל יכולת חשיבה, יכולת ניתוח ושאר סגולות שהיו הופכות אדם
בתנאי מעבדה לשליט - לא משחקות תפקיד. למעשה, כשחושבים על
הדברים לעומק - אדם הוא בבואה של יכולותיו הסגלתניות ביותר, של
יכולותיו הטהורות והעתיקות ביותר. חייו של אדם ינותבו לאפיקים
חיוביים רק אם ישנה לו היכולת להסתדר במצבים, בהם כל הדרוש הוא
יכולת אפסית זו ולא אותן יכולות, שבאופן פרדוקסאלי, אנחנו
מייחסים להן חשיבות כה מכרעת.
הרי היה אפשר שלא היינו נעשים מי שאנחנו אם היו לנו היכולות
להסתגל במהירות למצבים, לקלוט אותם ולהתאים את עצמנו למציאות?
וודאי שהיה. אדם משועבד למציאות שנכפתה עליו על ידי אנשים
בינוניים. שהרי היכולות שהופכות אותו ליוצא דופן בחברת אנשים -
מעצם היותה יוצאת דופן ודווקא בגללה - הן כאין וכאפס ולא
חשובות. החברה האנושית, מעצם היותה בינונית ברובה, סיגלה לעצמה
את חשיבות ההתמצאות, יכולות ההתאמה וניתוח המצבים כיכולות
החשובות לו ביותר לאדם בכדי להצליח. שהרי מכיוון והיכולות
האינטלקטואליות והשכליות הגבוהות שייכות לחברה כה מועטה של
אנשים - אין בה שימוש בחיי היום יום. כמו מטבע עתיק, או אוצר
מטבעות כסף בזמן של כרטיסי אשראי.
ככזה היה גם ו-ו'.
יכולותיו מעולם לא הוטלו בספק.
אך מעצם היותו ביישן, תמים ונאיבי - לא נשתרשו בתוכו אותן
יכולות חשובות.
למעשה, אותן יכולות ראשוניות של האדם הן כרטיס הכניסה שלו
לחיים עצמם. שהרי במידה והן נמצאות ברשותך - תוכל לעשות ככל
העולה על רוחך בזכות אותן יכולות שמבדילות אותך מהשאר. אך ברגע
שאין ביכולתך היכולת להיכנס לנקודה שבה תוכל להביע את אותן
יכולות נשגבות הלכה למעשה - הן חסרות ערוך.
ולא רק שהן חסרות ערך, הן מתסכלות וגורמות לאדם ליותר נזק מאשר
תועלת.
שהרי אם היה האדם בינוני, אפסי, חסר מושג, אידיוט גמור, האם
הייתה מקננת בו תחושת ההחמצה? האם היה נאלץ לחיות שנים על גבי
שנים עם אותו סבל בלתי אפשרי שמשרה על הנפש התחושה שבמידה והיה
לו ''טיפת מזל'' (שהרי ככה אנחנו מכנים את אותן מקבץ יכולות
בראשיתיות הכרחיות) היה מביע את יכולותיו הכבירות בצורה ברורה
לכל החפץ בכך?
אדם מוטב לו שיהיה בעל כל התכונות או אפס מוחלט. שהרי אם ישנן
כל התכונות - לא קיים הדבר, הפיזי או המנטלי, שיעצור בעדו
מלהיות הראשון בדורו. והרי אם אינן קיימות באמתחתו אף לא יכולת
ראויה לציון אחת - מה יאמלל את אותו אדם כמו האומללות שנוסכת
הרגשת ההחמצה מאי מימושן של יכולות שכן קיימות בתוכו?
והאדם הוא עבד לסיטואציות מעצם היותו כלי משחק לחוקים גדולים
ולמערכות אדירות.
כשהאדם מתכנן תוכניות, אלוהים יושב וצוחק. הרי אנחנו כאין
וכאפס לעומת כל מה שמציבים בפנינו החיים. אנחנו נתקלים
בכישלונות רק כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל. רק כי אנחנו,
כמו ולדימיר, אלו שיש בקופת היכולות שלהם אינטליגנציה בלתי
ניתנת לשיעור, כה אבדנו מעצם החשיבה העצמית - שהפכנו את כל
הגורמים הקטנים יותר בהיררכיה לחסרי טעם וצורך ומפנים אליהם את
הבוז שלנו בכל הזדמנות אפשרית.
לכן האדם שיש ביכולותיו אותם כוחות נשגבים - מגלה את חזקת ידם
של החיים באיזשהו שלב, בצורה בלתי נמנעת, ודווקא ברגעים שבהם
מאוחר מדי. בהם אין לו כבר סיכוי או הזדמנות ראויה, לשנות את
רוע הגזירה. אנחנו מגלים שאנחנו ההפך ממה שחשבנו שאנחנו תמיד -
ברגעים הכי חשובים.
אנחנו אינטיליגנטים כמו ו'.
בעלי יכולות בלתי ניתנות לכימות שישנן רק למעטים.
אך בכל זאת, מדוע אנחנו לא מצליחים להביאן לידי ביטוי בעוד
אנשים ''נחותים'' מאתנו מצליחים בכל אותם דברים שאנו לא נצליח
בהם מעולם? האין זה פרדוקסאלי?
רובנו כורעים תחת הנטל. חלקינו משנים אותו.
את ו', ולדימיר, פגשתי לראשונה בספר ההיסטוריה, כאמור.
ישבנו ודיברנו בינינו כשהשמש של חולון ליהטה בחוץ בצורה שלא
הטיבה עם עורו ואני הדלקתי סיגריה מבלי שהמורה תשים לב.
שקעתי עד המותניים בסיפוריו המעלפים על קורותיו בבית הנתיבות.
שחוק ודמע הכו בי תכופות למשמע המסלול העקלתון של חייו. הוא מת
ב1924, הספקתי להבין בסופו של הקטע, בעודו שליט ברית המועצות.
האין זה פרדוקסלי?
|
