תעמולת הבחירות בעיצומה, אוירה של טרור מעורבת בהסכמי שלום,
ובשכונה  בה אני גר כל אחד עושה את שלו,  כמו באין מפריע.
בבוקר שלאחר הפיצוץ בבית הקפה בת"א, בדרכי למשרד, פגשתי בזוג
שכנים שהיו מדברים על האירוע ומזדעזעים, גיליתי פני דואג
כלפיהם והמשכתי. כמו בכל בוקר הגעתי לקיוסק של ברוך, שעמד
בסמוך לבית-הכנסת השכונתי. מסרתי לו סכום במטבעות השווה לחפיסת
סיגריות ועיתון יומי, והוא משתהה כהרגלו, פורק מיני מתיקה
מאריזות קשורות אל מדפים לתצוגה. שפתיו היו קפוצות ועל מצחו
עמדו ונטפו אגלי זיעה לתוך מטפחת כותנה שהייתה מונחת לצווארו.
לפתע הגיח אוטו ואן מסוג GMC עם חלונות כהים שאנס את המדרכה,
ומתוכו נפלטו באחת כשנים -עשר תלמידים מגודלים עטויי שחורים.
"מה זה ברוך?" שאלתי, "באו להשפיע תורה, וממילא בית-הכנסת עומד
ריק". "שיט" סיננתי בשקט, והוא ענה "כן, בעזרת השם".  בעיתון
היו תמונות צבעוניות, שמראות את הזוועה מיום האתמול, וכותרות
עבות של תעמולה נגד המנהיגות. ברוך, בתפקידו כמפיץ עיתונים
מגלה סבר פנים מתאים. אני מביט לעבר מדף הסיגריות, מחכה שיושיט
יד.
"ברוך" אמרתי, "אני מחכה לסיגריות".
הוא  מסדר את הכיפה לראשו ומגרד בפדחתו, עונה לי בחיוך מעושה
"מה, לא נתתי לך"?
תוך שהוא מוסר לי חפיסה עם ניילון אטום. אני פורם את הניילון,
מושך סיגריה דחוסה, מריח, ומניח בין שפתי. אחרי שאיפה ארוכה של
עשן לתוך הריאות ונשיפתו החוצה, אני עונה לו "תודה", ובלבי
המשכתי "איזה הומור מגונה, מאיפה זה בא לו? למה אי אפשר לתת
ולקבל פשוט בלי התחכמויות מעצבנות!". מחשבה זו הביאה לפניי עוד
דמויות אותן אני אמור לפגוש במהלך היום, וגם להן גחמות מגחמות
שונות. לרגע הרגשתי כמואס בכל.

בפתח משרדי עמד ראובן פרבשטיין וחיכה. הצצתי בשעוני, הוא הקדים
בעשרים דקות, איך יש לו זמן להקדים? תהיתי לעצמי. הוא הרי סיפר
לי על עיסוקיו הרבים - פסיכולוג , מרצה באוניברסיטה, מקבל
פציינטים בקליניקה שבנה בביתו, מארגן קבוצות תמיכה שונות. כעת,
כשענף הנדל"ן נמצא בביקוש, נזכר שכסטודנט עבד בשיפוצים למימון
לימודיו, ועל כן החליט לקנות נכסים טיעוני שיפוץ, לשפצם
ולמוכרם ברווח. איך הוא מוצא את הכוח לעשות למען עצמו בתוך
אוירה כל-כך רועשת כמו זו ששררה כעת בארץ?
"בוקר טוב רובן, אתה בהפסקה?"
הוא מייד ענה "איזה הפסקה, נפתלי, עכשיו אתה מתחיל לעבוד?
תגיד, ככה בונים מדינה ? אני כבר מחמש על הרגליים. נסעתי לטירה
לקחתי שני ערבושים, ועד לפני רבע שעה הרסנו את הקירות המיותרים
, עכשיו הם מפנים הכל לפחים".
להט הסיפר שלו סחף אותי למקום אחר, שם דימיתי את הערבים
והיהודים מוחקים גבולות. "רובן, אסור היה לך לפנות פסולת בנין
לפחים משותפים, היית צריך להזמין עגלה .."
הוא קטע אותי מייד "נפתלי, נראה לי שהשהות שלך באנגליה השפיעה
עליך, ולא תמיד לטובה. אתה באמת חושב שלמישהו בשכונה הזו
איכפת? שיגידו תודה שקניתי פה דירה ועוד משפץ אותה. הם לא
מכירים את המילה , ראית איך הבניין ניראה?"
הטכסט הזה מוכר חשבתי בלבי, תוך שאני עוקב אחר טיפת ריר לבנה
לובשת ופושטת צורה בין שפתיו של רובן, שהיה 'מדבר במרץ'. "מיהם
הפציינטים של ראובן פרבשטיין" קטעתי אותו.
"גם אתה יכול להיות" ענה מייד בלי לחשוב.
"שמע, אתה לא מבזבז זמן, אבל אתה מעייף אותי, ורק התחיל היום.
אז תגיד, מה אתה רוצה ממני?"
עכשיו גילה פני מתחשב, הציץ בשעון ואמר "ראה, אני חייב לרוץ.
אני משאיר לך מפתח לדירה ותעשה לי טובה, זה פה קרוב, תבדוק את
הערבושים אם הם עובדים? ובשלוש תקפיץ אותם לאגד. אני חייב
לרוץ, בעוד שעה אני צריך להיות בהרצאה, הערב מתכנסת אצלי קבוצת
תמיכה של גרושים וגרושות, אולי אתה בא?"
עניתי לו בתנועת ביטול וחצי חיוך מעושה, והוא המשיך בדרכו.

חזרתי לעיתון, הפעם מדפדף מהסוף להתחלה, נעצר מול מודעה "ת"א-
לונדון- ת"א - 270$". תקעתי את עיני בחלון ממול, נשענתי לאחור
והייתי מהרהר. הנה, אם רציתי לשנות את המציאות, כל שעלי לעשות
הוא להזמין טיסה.
"נפתלי" פרצה לתוך החדר מרגלית בזעקה "בוקר טוב. נו, הייתה
עסקה נחמדה אתמול, לא?!"
הנהנתי בראשי. בתוך שהרהרתי עלו תמונות משידורי התעמולה
והתחלפו בתמונות של סביבת מגורי בלונדון, ואלה התחלפו בתמונות
של אגמים והרים בסקוטלנד, שם טיילתי עם שרה בסמוך לפרידתנו.
זכרתי גם את הויכוח שהיה בקשר ליעד הנסיעה. שרה ניצחה בטוענה,
כי ב'סוף האדמה' ביקרה כבר, ואילו בסקוטלנד עדיין לא ביקרה,
ולי זה לא משנה, כי לא ביקרתי בזה ולא בזה. "מרגלית, שמעת על
מקום שניקרא סוף האדמה?"
ענתה  מייד "שכונת פלורנטין, לא?" והמשיכה "תלי, רוצה קפה?"
תוך שהיא מדיחה את הכוסות מיום האתמול.
"תה, תודה". המענה הקצר של מרגלית גרם לי להיראות פתטי בעיני
עצמי. למה אני צריך לחפש דרמות במקומות רחוקים, כאשר אלה
שמתרחשות כאן ועכשיו אינן נוגעות לי.
בזמן שהניחה את התה, לטשה עיניה אל העיתון "אפשר?" תלשתי את
מודעת הפרסום ומסרתי לה את העיתון כמעט בשלמותו.
"מרגלית, אני נוסע לאנגליה לששה ימים, תסתדרי לבד?" שרר שקט.
הרמתי את שפורפרת הטלפון, מצידה השני ענתה סוכנת זריזה "הטיסה
הקרובה ביותר ללונדון-סטנסטד יוצאת בארבע אחה"צ, עליך להתייצב
שעתיים קודם, ויש מקום אחד... המשיכה בזריזות... כרטיס
אשראי...,  הכרטיס יהיה בדלפק ההזמנות, תודה שפנית אלינו."
המשכתי מאזין לצליל הקו הפנוי, שהלך והתאחד עם רעד פנימי שאחז
בי וניגן בטון דומה.

"תגיד, אתה נורמלי? איך תספיק להתארגן, ככה אתה נוסע לחו"ל?"
אמרה מרגלית בתמיהה, ואני כמו נדבקתי בזריזות ששידרה אלי סוכנת
הנסיעות, דרך הרעד הפנימי שאותת לי על הביקור הקרוב באדמה בה
אהבתי פעם, אל החרדה מפני הלא ידוע, וההתרגשות על החיבור העצמי
אותו חוויתי רק כשעמדתי זר ומנוכר לחלוטין. "סוף האדמה מרגלית,
לשם אני נוסע".  העברתי לה את יומני, ואת הנחייתו של פרבשטיין
מילה במילה. "את הרי מבינה שאני חייב להתארגן לנסיעה. אל
תשכחי, ביום הבחירות רק בעד הטובים, בלי רציונאליזציות
ואידיאולוגיות". נישקנו ונפרדנו בעודה יושבת מול העיתון. עכשיו
היא נראתה מהורהרת ואני נעלמתי תוך שניה.  

יצאתי לרחוב, שעת בוקר עדיין, פניתי למכולת של דוד הגרוזיני
וקניתי אצלו מאה לירות שטרלינג בשש מאות וחמישים ש"ח. משם
עליתי לדירתי, סיפרתי לגרייסי קצר מה הולך לקרות. תוך שאני
מלטף את ראשה אני מזהה באמצעות קרן שמש חדה שכבת אבק, שנאספה
על מסך הטלוויזיה. שוב עולות תמונות קשות ששודרו ממקום האירוע
ומשידורי התעמולה של אמש. עכשיו קל יותר לשאת אותם, אני יוצא.
התקשרתי עם הכלבייה בכפר טרומן והזמנתי מקום. ארזתי תיק עם
בגדים להחלפה, והזמנתי מונית שהסיעה אותנו לנתב"ג דרך כפר
טרומן, שם נפרדתי מגרייסי.
"אתה בטח חוזר לבחירות, הנה כרטיס הביקור שלי, תתקשר ואני מייד
מסדר לך מונית."
עניתי לנהג, במידת מה של עייפות "תודה, אני כבר אסתדר. מה גם
שאני לא חוזר, אלא לאחר הבחירות". בדרכים, בצמתים, ובכל מקום
אפשרי יכולתי לראות חומר תעמולה. שלטים דוממים ושלטים שבני
נוער נופפו. הרדיו במונית שידר הבטחות וג'ינגלים שנשמעו כמעט
משכנעים.
נהג המונית צד את מבטי דרך המראה "אתה עושה בשכל, תאמין לי.
חוץ מזה אתה בטח שמאלני,  זה טוב, ככה יש לנו יותר סיכויים
לנצח.."
זכרתי את הרגע הראשון, בו עליתי עם גרייסי למונית, וגמרתי
בדעתי, כי לאות הזדהות אתה ומרוב חיבתי אליה, אשתוק גם אני, עד
הגיעי ל'סוף האדמה'. אך רגע זה כוסה בויכוח קולני צורם שבקע
מהרדיו, ובקולו המתגבר של הנהג. לפתע שמעתי את עצמי אומר:
"שאנחש למה אתה חושב שאני שמאלני? אז ככה, אולי בגלל שהגננת
שלי הייתה ניצולת שואה? והמדריך שלי בשומר-הצעיר היה איש מק"י?
ואולי כי אני קורא ספרות יפה? ואחרי הצבא גרתי באנגליה אחת
עשרה שנים, אז בשבילך אני כמובן.. מתאשכנז!? עזוב סיסמאות, בוא
תשמע אמת: אני אפריקאי, מרוקאי, ערבי, יהודי, אשכנזי, אנגלי
וישראלי.. מה דעתך? אפשרי?" השאלה גרמה לנהג להאט את הרכב.
הבטתי על השעון שעל צג השעונים, השעה שתים עשרה. בחשבון מהיר
הערכתי שיהיו לי כארבע שעות בילוי באולם הנוסעים, ואהבתי את
הרעיון. עכשיו שמחתי שניתנה לי ההזדמנות לפרוק מעלי את החומר
ממנו עשויה תעמולה, ועל גביו מתפלגות קבוצות. פניתי לנהג שוב
"אתה רוצה שאנחש למי אתה מצביע?" גיחכתי בשקט ונשענתי לאחור.
המונית התקרבה לטרמינל, הרגשתי שקצת הכבדתי עליו בדברים. "נהג,
אתה יכול להתעודד בדבר אחד. אתה זוכר את השלטים בצדי הכביש,
שיחות הפרשנים הפוליטיים, הג'ינגלים של המפלגות - זה הכל
לכבודך, אני נמנע." עמדתי לצאת אחרי ששילמתי, וקיוויתי שאולי
יחדש לי באמירה כלשהי ויקל עלי מעט, אך הוא בשלו שלף שוב את
כרטיס הביקור והציע לי. הפעם לקחתי, הודיתי לו, ונפרדתי ממנו
לשלום.
כשנכנסתי לאולם הנוסעים והדלת סגרה אחריי, עמדתי ויכולתי להריח
את ריח הניתוק בתוך שמפו השטיחים. חיפשתי את דלפק ההזמנות בין
כל השלטים, וכשזיהיתי אותו התחלתי הולך לעברו, מבלי שהרגשתי את
מגע השטיחים בסוליות נעליי החדשות. רק קווצה משערות ראשי
מנופפת הייתה בתוך האוויר הקר.  

אולם הנוסעים המה. אנשים נעו לכאן ולכאן בהמתנה, כל אחד
ונסיעתו הוא. עמדתי בתור לבדיקה הביטחונית, שומע את איש
הביטחון מתחקר זוג צעיר, שניתן היה להבחין בקלות שהוא ישראלי
והיא אנגליה. חילופי הדברים בינם לבין איש הביטחון היו
לאקוניים כמו "אתם ארזתם את המזוודה בעצמכם?" והם ענו "כן" הוא
בעברית והיא באנגלית, ועוד שאלות ותשובות דומות. רגע לפני
שהבדיקה הושלמה הישראלי הוסיף "אנחנו נוסעים להתחתן ... אולי
גם לגור", ועוד מתקרב כמו לוחש סוד "אנחנו בורחים מהביצה
המטורפת הזאת למקום קצת יותר שקט, ת'מבין אותי אחי?" ועשה חיוך
אל מול פני הבודק. כשהגיע תורי להיבדק, הקדמתי בהערה מעוררת
אמון "ארזתי לבד ואין לי מה למסור בצד השני", והוא המשיך
בזריזות יתר את סידרת השאלות, מבלי לחזור על שאלותיי, ופטר
אותי במהירות ובחיוך, כמו ביקש לקצר את המבוכה. משניתנה
האפשרות לעלות לאולם הנוסעים ולהיפרד מהמלווים, עליתי
כשבזיכרוני מבט הפרידה של גרייסי. אולם זה רובו חנויות פטורות
מס וכולם קונים בדולרים ומרגישים בחו"ל. בחנות הספרים חלפתי על
פני ערמת עיתונים מוכרת, וסיפרו של א.ב. יהושוע "מסע אל תום
האלף" בידי.

הנחיתה בשדה התעופה סטנסטד הייתה רכה, למרות הערפל הכבד, ועם
כניסתנו לאולם הנוסעים הרגשתי כמו נכנסתי לנעליים משומשות. ריח
אנגלי מוכר של אח בוער, שוטרים חבושי מגבעות וכפפות לידיהם
מסבירי-פנים ומנומסים. ניגשתי לדלפק השכרת הרכב ומשם יצאתי
במכונית מהודרת שעמדה במבצע. הנסיעה ללונדון הייתה נעימה.
הנהיגה בצד ההפוך והשלטים שהתקשיתי לקרוא, מחמת הערפל שעמד
סביבי, התאימו למצב רוחי. הרי זאת האדמה בה בחרתי ללכת לאיבוד
עם אהובתי בת המקום, ושוב לא היה איכפת לי לטעות, סיכמתי עם
עצמי. בצפון לונדון שכרתי לי מיטה באכסניית- נוער. חזרתי
למכונית שם רעננתי פני במי קולון והמשכתי בנסיעה לג'אז-קפה
במרכז העיר. שאלתי על אוהן, מבעלי המקום, אותו הכרתי, ונאמר לי
שחזר לג'מייקה שם הקים תנועה פוליטית להחזרת הגולים הג'מייקנים
באירופה לארץ האם. עליתי לבר העליון שהיה מואר באור רך, שם עמד
איש ולגם בירה וכאילו חיכה לבואי.
"אתה לא מכאן, נכון?"
עניתי מייד "צודק לגמרי", וחששתי שאולי מי הקולון שלי לא
פופולריים. הזמנתי וויסקי עם מים ושמחתי שמישהו מזהה אותי.
"אני בורח מהבחירות בישראל" המשכתי. האיש קפץ בהתלהבות וסיפר
על הימים בהם התנדב בקיבוץ, אבל היום הוא היה בוחר להתנדב
למחנה פליטים פלשתינאי, כי ככה הוא תמיד לטובת החלשים. ככל
שהקשבתי כך הוא דיבר יותר, בהפסקות קצרות אותם ניצל ללגום
בירה.
"סלח לי" קטעתי אותו, "אתה מכיר את סוף האדמה?"
והוא מייד ענה  "עכשיו אתה מדבר, אם לשם אתה נוסע אתה רוצה
לבקר במקום שניקרא 'מועדון האומנים' בעיירה פנזנס". פתאום
הרגשתי את ברכיי מתרוקנות. התנצלתי לפניו, גמעתי את המשקה עד
תומו ונפרדתי ממנו בתקווה להיפגש שוב.
כעת בקשתי למצוא את המיטה ששכרתי. הגעתי לאכסניה שבה הלובי היה
מרווח ונעים והחדרים צפופים היו במיטות קומותיים. למרות שמצאתי
את המיטה הצרה מוצעת וריקה, העדפתי את הספות בלובי, שם צפיתי
בטלוויזיה מנומנם, עד שנשמעו ציוצי ציפורים. אחרי 'מקלחת
צבאית' וארוחת בוקר שהייתה צמודה למיטה, נכנסתי לרכב ויצאתי את
לונדון דרומה בכביש המהיר 20 לדוון. פניה של שרה התגלו לפתע,
והיא כמו חוזרת על הדברים "אני כבר הייתי בסוף האדמה.." חשבתי
לעצמי שעמדתי יפה בהחלטה לא לטלפן לאף מכר מהעבר שלי כאן, וככל
שהרחקתי מלונדון גם לא היה טעם בכך. הכל התחבר לי עם שרה בארץ
המכושפת הזו. נסעתי כמעט ברציפות כשמונה שעות דרום מערב, עד
שנמצאתי עומד מול 'מועדון האומנים', אחרי שהקפתי את העיירה
פנזנס בנסיעה פעם וחצי.
השעה ארבע ודמדומי הערב כבר יורדים. צלצלתי בפעמון והמתנתי,
הבית בן שלוש קומות עתיק ומתוחזק ברמה יוצאת דופן. הדלת פתחה
ומאחוריה עמדה בחורה כבת שלושים מחויכת.
"כן?" היא שואלת.
מייד עניתי "באתי לביקור  בהמלצת חבר" ושוב נתקפתי חולשה.
"כמובן, בבקשה היכנס, האם תרצה לשתות?" הקדימה אותי ונעמדה
מאחורי בר משקאות קטן, שעמד בפינה של חדר ענק מרוהט בטעם טוב.
אש בערה באח ונתנה ריח קטורת אורנים, שהתערב בריחות של בירה
חמצמצה וגרביים.
"כן בבקשה, ויסקי עם מעט מים. בית יפה יש לכם."
"אני רק עובדת כאן, אבל כן, הבית נחשב מאד במקום. עד אתמול
התארחה פה קבוצה של שחקני קריקט. אתה בר מזל תוכל לבחור כל חדר
מבין ששת החדרים שלנו, עכשיו כשהבית ריק."
"תודה" עניתי וטיפסתי אחריה לקומה העליונה. הרגשתי איך החום
אופף אותי במעלה המדרגות, כשעיניי חופרות באחוריה העגולים.
החדר היה מרווח לכל הכוונים ובמרכזו עמדה מיטת פלדה מעוטרת
בנחושת. מוכרת, חשבתי. הצעתי לה את ידי והיא מסרה לי מפתח לחדר
והודתה לי. לאחר שהכנסתי את חפציי, ירדתי לסלון ומצאתי אותה
גומרת שיחת טלפון במלים "להתראות בקרוב" וכאילו מתפנה אלי.
שאלתי "מהי  הבירה המקומית?" הצביעה על הברז.
כשעיני שנינו מביטות בכוס מתמלאת, היא אומרת "חברה טובה של
המקום תכף תגיע, נראה לי שיהיה לך מעניין לפגוש אותה. היא מעין
סוכנת של אומנים- ציירים מהסביבה."
"אני לא חושב שאני יכול להרשות לעצמי רכישת עבודות אמנות."
"אה, לא לזה התכונתי."
תהיתי לעצמי איך חילופי משפטים אחדים במקום כל-כך רחוק, נוטעים
בי הרגשה של שייכות, יותר משיום שלם בת"א מצליח לעשות. צלצול
קצר בדלת הכניסה הקפיץ את אמנדה והיא ניגשה. נותרתי לבד שומע
צחקוקים מהכניסה.
רבקה ניגשה לבר אומרת שלום ושואלת לשלומי. אני עונה "טוב,
תודות לאמנדה". הסתכלנו  בעיניים דרך אישונים שהיו גדלים
וקטנים לשניה, ובמבט זה נקבע שכבר מאותו ערב ולמשך ארבעת הימים
הקרובים, עד לחזרתי לישראל, נבלה יחד כל שעה של היום והלילה.
ביום נכנסנו ויצאנו פאבים, סדנאות ציור, וגלריות בכל כפרי
הסביבה, ובלילה התגפפנו בשקט כמו מתוך היכרות ארוכת שנים. רבקה
דמתה לשרה בשפת גופה ובדרך בה בקשה להתמסר, ריח גופה העדין
וצחוקה המתון, דמיון מדהים.
בערב האחרון לשהותי בפנזנס יצאתי בגפי לביקור ב'סוף האדמה'.
באתר היו מבקרים בודדים ובעל דוכן נקניקיות חמות. שם נמצאתי
ישוב על אבן גרניט, אוכל נקניקיה חמה בערב קריר, ובוהה לעבר
האוקיאנוס. זהו גם ערב הבחירות בישראל, חשבתי בלבי. פרס או
ביבי? ואולי אשאר לגור עם רבקה, כמו שהציעה לי הבוקר, כאן סמוך
לאתר סתמי זה?
חזרתי למועדון שם רבקה עמדה לצד הבר, קיבלה אותי בחיוך וביקשה
לבשר על כך שאחייניתה מתחתנת בעיירה סמוכה ללונדון. "אולי
תתלווה אלי, אני לא אוהבת להיות לבד בחתונות, מה גם שהחתן
ישראלי, אולי תוכל לעודד את הבחור המסכן." עניתי "כמובן, אסיע
אותך למקום האירוע, אך עלי להיות בלונדון לקניות וסדורים. לא
מבטיח, אם אספיק אחזור להתלוות אלייך.. ואל החתן". וכך הפרידה
מרבקה בפונדק סמוך למקום האירוע הייתה סופית, ודמותה התאחדה לי
עם זו של שרה.

בלונדון חזרתי למיטה הצרה באכסניית הנוער. בלובי טלפנתי לנהג
המונית, כשהמטבע נפל שמעתי קולות מוכרים בצד השני. הנהג התקשה
לזכור אותי, וכשניזכר הרעיף עלי מחמאות וציונים על נסיעתי
והתחיל שר "ביבי מלך ישראל..".
"אתה מוכן לאסוף אותי חזרה מחר בארבע אחר-הצהריים?" שאלתי
בתחינה. הוא המשיך בשלו "עכשיו אני אוהב אותכם שמאלנים, ביבי
ייתן לכם שעור במנהיגות, והערבים? רק כוח מבינים!"
עניתי מייד "תודה להתראות מחר". פניתי לברר מבין המתנות שקניתי
מה אתן למי, והרגשתי איך ברכיי מתמלאות.