זהו סיפור על סבא אחד, עם כרס אחת לא-קטנה. סבא שעלה לארץ
ישראל אחרי המלחמה, התחתן כאן, וגידל שתי ילדים. סבא שעדיין
מתגורר בביתו שבנה בעצמו לפני 50 שנה. סבא שגאה בנכדים שלו.
הסבא הזה, עם הכרס הזאת, כל יום עושה צעדה בשביל להוריד את
הכרס. הצעדה נמשכת כ-30 דקות, והוא משתדל להתמיד ולצאת אליה
מידי יום.
מסלול הצעדה מתחיל ברחוב שלו, אותו רחוב בו הוא מתגורר יותר
מ-50 שנה, עם אותם שכנים, פחות או יותר, ואותו כביש לא-כביש
שלעירייה אין מוטיביציה לשפץ. המסלול ממשיך לאורך הכביש הראשי,
בעיקרון זהו אמור להיות סוף העיירה, אך עכשיו יש שם עוד שכונה
חדשה, בית אחר בית, עומדים מצוחצחים ונקיים בשורות מסודרות כמו
במסדר צבאי. דומים אחד לשני כמו שני פועלים תאילנדיים. ולחשוב
שפעם, כשעוד היה פה יער, ילדי הרחוב היו יוצאים לשחק בו.
בקצה הכביש הראשי, בצד הדרך, ישנו בית-קברות קטן. בית קברות
שכל התושבים הותיקים ביותר, מקימי העיירה שכבר לא בין החיים
קבורים בו. האבא של הסבא הזה קבור שם, ההורים של אשתו, ואחיה
שנפטר בגיל צעיר, ועוד כמה קרובי משפחה נוספים.
כל יום, בצעדה היומית, חולף הסבא הזה ליד בית הקברות.
כל יום, כשהוא חולף לידו, הוא יודע שבקרוב גם הוא יהיה אחד
מותיקי המושבה שקבורים בו,
ובמקום הוא-עצמו שצועד כל יום ועובר ליד בית הקברות,
יהיו אלה בניו ובנותיו, נכדיו וקרובי משפחתו, שיגיעו לבית
הקברות בכדי להיזכר בו,
ולהקדיש עוד דקה, ועוד דקה, לסבא הזה,
דקות שלא הספיקו להקדיש לו כשהיה עוד חי,
והיה עושה צעדות יומיות.