אני מכור. זה סוג של אופי, אני מניח. הייתה תקופה ארוכה שהייתי
מכור לעצמי. זו הייתה התמכרות קשה ואני עדיין בגמילה מזה. אין
לי מראות בבית בכלל, אז אני מתגלח חלק רק לפי התחושה- מה יש
עיוורים לא מתגלחים? מכונת הגילוח החשמלית היתה קצת יקרה, אבל
לפחות אני לא מסתובב יותר כמו מישהו אחרי קרב קשה במיוחד עם
עצמו. לא שאין לי קרבות. יש לי.

בכל אופן, רציתי לדבר על ההתמכרויות שלי, לא על זה. בגלל שאני
כל כך אוהב אותי אני לא צורך סמים או משהו. אני מפחד להתקרב
לזה אפילו. אני יודע שהסוף לא יהיה טוב. אני גם לא צורך קפאין
ואין סיכוי שאני מתקרב לאלכוהול. ההתמכרויות שלי הן יותר
ביזאריות מזה.
למשל- אני מכור לאורגזמות. אם אין לי אורגזמה, אני לא נהנה
מסקס. אני יודע שזה מוזר, אבל זה לא מפריע לי. אולי בגלל שאני
עדיין בתול.

אני מכור למחשב. אני לא יכול בלי המחשב שלי. כל יום אני חוזר
הביתה ורץ אליו, מוריד ממנו את הכיסוי- אני מכסה אותו כדי
שאוכל להתרכז כי המחשב שלי ממש מסיח אותי. יש לי כיסוי ממש
יפה- אמא שלי תפרה לי במיוחד. היא ממש מבינה אותי ותומכת בי.
גם אבא שלי.

בכל מקרה, כמו שאמרתי, אני מכור למחשב. זה אולי לא היה מוזר
כל כך אם לא הייתי מכור ל... קשה לי מאוד להודות בזה כי זה ממש
מוזר. אני זוכר איך זה התחיל. את המחשב שלי קניתי לפני חצי
שנה. עד אז לא התקרבתי למחשב. ממש פחדתי מזה. אבל לא היתה לי
בררה כי אני מתכנת אז קניתי מחשב.

בהתחלה לא ידעתי להקליד כל כך מהר אז הייתי צריך להסתכל על
המקלדת. יום אחד, זה היה יום חמישי, התשיעי לינואר אם אני לא
טועה, נשפך לי קצת מיץ על הקצה השמאלי העליון של המקלדת. מיד
ניקיתי אותו, והמשכתי להקליד. פתאום היה נדמה לי שמשהו לא נקי.
הסתכלתי מקרוב ולפתע... אלפי ריחות.

מעטים יודעים את זה, אבל לכל מקש במקלדת יש ריח שונה. עכשיו,
ריחות תמיד עשו לי את זה. אני יכול להריח נייר טואלט ולהגיד גם
של איזה חברה הוא- אני לא מוכן שנייר זכוכית כמו שיש בתחנות
דלק יתקרב אלי ויש לי תמיד גליל של פרמיום איתי. בכל אופן, זו
היתה חוויה מטריפה. מהר הבאתי אצטון להעיף את ריח המיץ- למיץ
אפרסק יש מעט חומציות וזה הפריע לי לחוות את כל הריחות.

עברתי נחיר נחיר והסנפתי כל מקש בנפרד. זה היה קשה, אני מודה,
אבל זה היה שווה את זה. מזל שאף אחד לא נכנס, כי ההורים שלי
היו אמורים לבקר. הריח הכי טוב הוא של מקש האסקייפ. תנסו את זה
פעם. אני מכור להסנפת מקש האסקייפ במחשב. אני מודה. אני יכול
לשבת שעות ולהסניף.

שבוע שעבר כמעט היה לי תאקל עם ידידה שלי. היה לה יום הולדת
ועשו לה מסיבת הפתעה. הגעתי במיוחד כי זה במרחק שלוש שעות
נסיעה. כל הדרך פינטזתי על הריח המיוחד והנפלא. לקח זמן עד
שהיא הגיעה, אז אמרתי שאני צריך לבדוק אי מייל דחוף שקשור
לעסקים, וההורים שלה אישרו לי להיכנס למחשב. אחרי שחיברו אותי
לאינטרנט אמרתי שההודעה היא פרטית ומאוד חשובה וגירשתי אותם
מהחדר.
הריח של הבריחה המרובעת אצלה בבית היה מעניין עם גוונים מתוקים
במיוחד. פתאום דפקו בדלת. "היא מגיעה עוד חמש דקות, תצא."
בקושי שמעתי את זה כי אדי הניחוח האלוהיים של הבריחה כבר לקחו
אותי למקומות אחרים. היה לי כל כך קשה להתנתק משם. מזל שהשליטה
העצמית שלי גבוהה. אבל מה היה קורה אם היו נכנסים?

אחרי שחזרתי הביתה החלטתי שאני נגמל סופית. לא ניגשתי אל
המחשב. אחרי יומיים נשברתי, והאמת שגם הייתי צריך לתכנת משהו,
אז הורדתי את הכיסוי, גם מהמסך הפעם. הניחוחות המוכרים הציפו
אותי, אבל לא נשברתי הפעם, למרות שרעדתי בכל הגוף. אחרי כמה
שעות של תכנות המחשב פתאום הפסיק להגיב. כיביתי אותו והדלקתי
אותו וזה לא עבד. אז חשבתי שאולי משהו לא מחובר טוב. אני לא
איש טכני ואף פעם לא התעמקתי בכל החיבורים. אבל הפעם לא הייתה
לי בררה. כיביתי את המחשב וסובבתי את החלק הגדול, איפה
שהכוננים, כך שהצד האחורי היה מופנה אלי.

הוכיתי באלם ובסנוורים! קרסתי לרצפה. לא ידעתי. לו הייתי יודע,
בכלל לא הייתי מתקרב למקש האסקייפ. כל כך הרבה נקודות קטנות
ומבריקות מביטות בי, מסודרות כל כך יפה אחת ליד השניה. התחלתי
להזיע ולהתנשף. איזה חוויה, איזה אושר עילאי! הושטתי את היד,
לא מאמין, מנסה לגעת. זו הייתה טעות.



כבר שבוע אני מאושפז פה, במחלקה הפנימית. אומרים לי שמזל שבאו
כל כך מהר. אני אוכל להרגיש שוב את היד, והזרמים שעדיין עוברים
לי בגוף מדי פעם הם די נעימים.
בסך הכל די טוב לי.