בלילה ההוא כאשר שחור הרקיע התרשת ברסיסי הוברים, ומילים נתקעו
ברוח הנושבת בדממה ענפה
חיבקתיך, ולאוזנך לחשתי את שאהבה נפשי.
הלילה עטף בצינה יוקדת את גופותינו הנמקים בכאבם, ובזה הרגע
אלה היו עדי.
הנתיב המתפתל במעלה הגבעה ונעלם בעקול אשר הובילנו בבטחה אל
ראשית וסוף דרכנו.
קשת האבנים דרכה פילסנו את נתיבותינו לבלתי נודע.
נשאתי עיני אל נדבכי האבנים וראיתי, בלי משים, תופרת את
כלולותינו ומנציחה בהינף יד את מראות הימים שחלפו.
כל כך חלמתי עליך שממשותך ניטלת ורחפת בין קשת המתדרדר אל עמק
נסתר.
עצי הברוש המגביהים לחבוק סהר, זקופים ואיתנים מול זמן ורוח,
וירח הדליקם באור נגוהות, הטילו צל ואני בתוך הצל נעלם אורב
לצלליתך שזה עתה מתוך הלילה הגיחה.
אלה עדי בראשונה.
אחד, אחד עלו על דוכן ונשבעו בספר הימים לאמור:
כי בערוב היום והלילה פרץ ובהתחדש עולם באודים בוערים, והס
הושלך. אז מקולות רבים קולו נשמע כמשבר- "אישה, הנחי את
שפתותייך על מצחי הקודח, ואת ידי המזור אשר לך ניגנו בי כל
יצירותייך בטהובן ובך.
הנה כי כן גווע אני ושעון החול אוזל.
אישה האזיני לקול הלמות לבבי כהולם ההולם בהולם.
זוהי שעת כוכבים ושעת הרוח הנושבת ופריחה של פרחי שדה,
וכלניות בדמם, בדמם, בדמם עטפו ארץ ונקברתי תחתם.
אישה האזיני לקולן של מילים.
הניחי אוזנך הכרויה על בשרי הקודח. |