לבם בשלכת והלבלוב מאחר. עננים באפור עדיין מהלכים בגופם היגע.
מתהלכים בשביל להט כבשנם ולרגליהם שכבת קרח והאופק נעלם.
עלומיהם נתלו על קולב אמונתם עד בוא, אולי, רוחות קדים לנער
האבק מרשומות מטושטשות אך מקובעות לדיראון יגונם. היו להם
אותות. המוסלם את מעונם העלה בלהבות, אנס הבתולה ואת האב
למוקד. זה סימן הגאולה. הודו לאדוניי! אין על מעשיו מהרהרים כי
המשיח על הסף.
נתיבים נכבשו ברגליהם וילדים על זרועות אמיצות, וכף יד לפי
העולל לחנוק בו כל אוושת המיית כאב של תינוק שאלוהים שכח, עד
בואם לחוף שירת הים לחתוך את הגלים בחרטום גופם. נפלו, גמאו
מלוחים, הזדקפו, ובקנאת "זעקי ארץ אהובה" הסתערו במתוח אברים
מוחלט על חומות האונייה הרקובה להפליג לארץ מכורה.
וברגע בו לא יזרח עוד שום נס והשמים נפלו על רצף הדורות לא
כנוע, התבהר האופק, הכרמל הזדקף כאליהו המניף חרבו על נביאי
השקר, ולאחר מכן, את גרונם שיסף לעולת שקריהם ומלכותם. הם נשקו
האדמה ובפיהם המבושם התחילו מפזמים את פיוט מכורתם. להקיף
החומות, תקעו בחצוצרות, קמה הברית! בחן וברחמים רבים נתעטפו
בטלית אבק מטהר וברכו על המוגמר. בדיוק ברגע בו קצי הנסים כלים
עד אחד, התחיל השמד. כנפיהם רוסקו והמחנק המשוכלל בו כל העדה
שוקעת לנחול את גאולתם - האדם החדש בדמותנו ובצלמנו גזוז פאות
וראש קרח.
והים גליו אל החול מגיעים באדווה. השמש תזרח ותשקע, שירת הים
לא תגווע. שירת זיכרונם התעמעמה בעמק-הבכא עד פורצת אל ראש
ההר, קורסת אל פתחם של שועים טעונת נהי, נדלק לפתע ואז ההמון
סיעור, קשוח מבט ולב מדמם, על ראש שק ואפר וחגור למותנם,
גדושים משיחי שקר בזרי קוצים צוהלים "אתם מלבים את השנאה"
וההמון במלמולי-אין-ישע יניף ידיו ככהן בעת הזבח אל ריבון
העולם והתפילה תהדהד בארבע כנפות - מאין יבוא עזרי.
אז תעלה אשת האוב כלשאול, אחת אשר זנחה עקבות מחצבתה לקלל העדה
ולהזכיר גזרות עומר, שפכה קיטונות בוז היישר למקווה טהרה, ובשם
עוד אלף אפלות לבבה לא שכחה עוד לחבוט בעלה דפנה לאמור - אני
ואפסי בה. כאבי-מלך "אני בעקרבים", הגדישה הסאה, לחתור לתוך
השוק ההומה ססגוניות בורגנית קדם המהפכה הבולשביקית.
ובעת שכולם נמקים בזיכרונם, נעשה גופם גחלת בחלל כעמוד האש
לפני המחנה לטוות, דרך כוכבים אין ספור, תרבות מקדם, חלום של
נהר נחוש לשוב אל מקורותיו. |
