הקללה
והארץ רחמה סגרה בסוגרים ואין זרע,
שמש בגבעון דום והאדמה לא תדשא דשא,
אין עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו-בו.
בהמה רזה, אט תגווע עד מותה.
עוף יעוף בשמים ללא מקלט.
המים היו למדמנה, ואין שרץ לשרוץ.
ברא אלוהים אדם בצלמו, זכר ונקבה
ואלוהים
לא ברך
את הנקבה.

הברכה
אבי מבית הכנסת זה עתה אך הגיע,
מפזם שיר כפלג נובע,
ועבר את המפתן,
שולח ברכת חג שמח.
מוכן ומזומן להתייחד עם שבט ילדיו
מביט סביב וליבו רחב עליו.

אמי הדלקה הנר ושפתותיה מלמלו תפילה,
היא עומדת בסוף השולחן, בשוליו,
ברחמים רבים המבט ישקיף על פרי רחמה,
ותפשוט ידיה הענוגות מעליו
לעוד ברכה גלויה.

אני יושב ליד אבא בראש,
ראשו המכסיף מתנועע.
מביט אל אמא ואומר בקול ענוג,
בנעימה רכה ומתמוגגת:
"חג שמח לביתו של הרב אמסלם."
וחוזר ופונה לעשרת ילדיו,
לעשרת כלותיו,
לעשרים ושלושה נכדיו,
לתשעת ניניו:
"חג שמח לשבט א-דהן".

אז ייטול אבי את ספר ההגדה
ובלא חופזה וידיעה ברורה, בא אל תוכנה
כי אותם המילים,
ואותם המשפטים,
ואותם הלחנים,
חוזרים ונשנים כל השנים.

ההגדה
ומיד לאחר שלגם מעט מכוס ראשונה
התחילה ההגדה.
מסע במנהרת הזמן עד בואך מצרימה.
לפתע הושלך הס. הביט באנו ואמר:
"ילדי, יהודים אנחנו, מני מח-עצמותנו עד דמנו.
יודע אני טעם היות-זר בארץ נכר,
המון שטוף רצח נסתער, הך 'בלייהוד' והדם ניגר,
גם עולל, זקן וטף לא היה מפלט."
ושתק!
רטט קריר המרעיד את נפשי,
ומשאה מעיק ומכביד עד כדי כך,
שדמעה חמה ונוטפת, מזככת את נפשי
לשמע דברי אבי.

ושוב קולו הרטיט, זה החדר  בניגון
"... כמה שנאמר: ובני ישראל
פרו
וישרצו
וירבו
ויעצמו
מאוד מאוד ותמלא הארץ אותם."
הביט אבי מסביב השולחן ועניו אורו.

הפריון
בואי מיכל, עוד לא אמרנו את הדבר העיקרי,
רחם אם יהודיה אם ינעל
בגלל תכנון המשפחה
והיתה בנו הכליה
"והיו דואגים ואומרים:
שמה נתחיבו שונאיהן  של ישראל כליה."
כי אישה בגיל הפריון  תזרע זרע
ובקול תרועה תאמר: "הרה אני".
וירחים תשעה תספור עד לידה.
עד הארץ תמלא אותם.