אני בחצות הליל הקיצותי, ראיתי מסך משובץ כוכבים.
ידעתי כי חצות, הרפאים יצאו במחולות.
אני ראיתי זאת בחצות של אחד הלילות,
ללא זמן קבוע, מחוגים שעמדו, מספרים זוהרים שעומעמו.
זה היה בחצות, תכול הנרצחים אבד והכוכבים נתלו בלי-מה,
חיוורים וקורצים עמומות.
הארץ אבדה כאובדנם של דברים אחרים שאבדו כלאחר יד.
ראיתי הנערים עולים באוב, אלה אשר הפרתי, אחד אחד
מקוננים קינה ונהי, והמה שסועי גרון ודמם ניגר,
חרחורם היה לצעקה ולא שמעום,
נישאו בלהבות הפלדה אשר האדימה וחרכה
את בשרם שהסריח כבשר פגרים משוסע על ידי זאבי ערב.
אלה אשר הרוויתי צימאונם דעת לדעת את שיודעים.
אלה אשר ינקו את לשדי עד מק, ובעבורם נאלמתי-
שעטו בזעם לקרוע התכול שאינו וירקו אש סביבם.
והעורב...
העורב שהביט על אלה שעינם נוקרה,
ומקולו השחור חרחר צחוק כאומר: "זה זבחי, אלה קורבנותי, ודמם
ירווני".
ראיתי בחצות עורב משיק כנפיים מעלה, מעלה, מעלה,
ולא יספתי ראות כי עיני כהו.